רע"א 9444/06 ש.א ידיד לוי נ. בנק איגוד לשיראל בע"מ

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' דותן) מיום 17.10.06, בגדרו הוחלט לבטל את החלטתו של בית-משפט השלום בדבר מתן צו זמני לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על-ידי המשיבים.

המבקשת, חברת ש.א ידיד לוי בע"מ, הינה חברת פרטית שמניותיה מוחזקות על-ידי איתן ידיד לוי. ביום 23.3.04 פתחו המשיבים בהליכים למימוש משכון הרשום לטובת המשיב 1 (להלן: הבנק) על נכס מקרקעין בנתניה (להלן: דירת המגורים) שבבעלות בני הזוג ידיד-לוי (להלן: בני הזוג). הליכי המימוש נעשו לצורך פירעון חוב כספי שחבה המבקשת לבנק בגין הליווי הפיננסי שהוא העמיד לרשותה. ביום 28.2.06 הגישה המבקשת, תובענה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, במסגרתה עתרה למתן סעד לפיו יוצהר על בטלות חובה הכספי כלפי הבנק. בד בבד עם הגשת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני בגדרו התבקש בית-המשפט לעכב את הליכי ההוצאה לפועל השונים שננקטו על-ידי המשיבים, ובכלל זה למנוע את הליכי מימוש המשכון.

ביום 16.3.06 דן בית-משפט השלום בבקשה למתן הסעד הזמני. אף-על-פי שבית-משפט השלום היה בדיעה כי סיכויי התובענה אינם גבוהים, מצא הוא לנכון להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. בהקשר זה ציין בית-המשפט את העובדה שאמנם מדובר בנכס הרשום במלאי העסקי של החברה, אך בפועל מתגוררים בו בני הזוג לוי.

על החלטה של בית-משפט השלום הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) החליט לתת רשות ערעור ולדון בערעור כאילו הוגש על-פי הרשות שניתנה. לגופו של עניין, בית-המשפט המחוזי קבע, כי לא היה מקום ליתן את צו המניעה המבוקש. בהחליטו כן, נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו לסיכויים הנמוכים של התובענה ולשיהוי הניכר שנפל בהגשתה. עוד נפסק, כי נסיבות הגשת הבקשה מעוררות חשש לחוסר תום לב וכי מטרת הגשת הבקשה היא "למשוך את הקץ". כן הובאה בחשבון העובדה שהדירה הינה בבעלות המבקשת ורשומה כמלאי עסקה שלה.

על פסק-דינו זה של בית-המשפט המחוזי, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, היא הבקשה שמונחת בפניי. במסגרת הבקשה דנא, טוענת המבקשת, כי היות ומדובר בדירת מגוריהם היחידה של בני הזוג הרי שהפגיעה העלולה להיגרם להם באם לא ינתן צו המניעה הינה גבוהה לאין שיעור מכל נזק אפשרי שעשוי להיגרם לבנק. המבקשת אף סבורה, כי סיכוייה לזכות בהליך העיקרי הינם גבוהים, זאת ומאחר והבנק פעל שלא כדין, כך לטענתה, שעה שגבה ריביות שאינן בהתאם למוסכם וחייבה בחיובים מיותרים. בד בבד עם הגשת הבקשה דנא, התבקש בית-המשפט ליתן סעד זמני לפיו יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל השונים, וזאת עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים. דברים אלו ודאי וודאי נכונים מקום בו שאלת מתן הסעד הזמני נדונה ב"גלגול שלישי" (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם) וההפניות שם). לא שוכנעתי כי המקרה הנוכחי בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית-המשפט המחוזי, בייחוד במסגרת הליך של סעד זמני. מה גם, שהמקרה דנן אינו מעורר כל שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, ולמעשה די בכך כדי לדחות את הבקשה שלפניי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).

אף לגופם של דברים, איני סבור כי יש מקום להתערבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. שתי הערכאות שקדמו לי בחנו את סיכויי התובענה והגיעו למסקנה כי הם קלושים ביותר. על פניו, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין, מסקנה זו נראית גם לי. שכן, הלכה ידועה היא, טענות הנוגעות לגובה החוב אינן עילה להפסקת הליכי הוצאה לפועל, וזאת לאור הפגיעה בערכה של בטוחת המשכון (ראו למשל, רע"א 6764/02 עזרא נ' המשביר סוכנויות (לא פורסם)).

מאזן הנוחות אף הוא אינו נוטה לטובתה של המבקשת. בצדק, ציין בית-המשפט המחוזי, את השיהוי הרב בו לקתה הבקשה. הבנק פתח בהליכי ההוצאה לפועל לפני כשנתיים וחצי, בחודש מרץ 2004. הליכי מכירת הדירה במסגרת תיק ההוצאה לפועל החלו כבר במהלך שנת 2005. חרף האמור, הבקשה למתן סעד זמני הוגשה ביום 28.6.06, כשנתיים לאחר פתיחת הליכי ההוצאה לפועל ושלושה שבועות עובר למועד פינויים של בני הזוג מן הדירה. כפי שציין בית-משפט זה לא אחת, שיהוי כה ניכר בהגשת הבקשה לסעד זמני מצביע על העדר החיוניות של הסעד הזמני מבחינתו של המבקש עצמו (ראו למשל, רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ , פ"ד מז(1) 45, 50; רע"א 6872/05 קייזמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם)).

ההליך הנוכחי אינו ההליך היחידי שנוהל מול הבנק לשם עיכוב הפינוי. במסגרת הליך נוסף שנוהל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 1228/05), במסגרתו הגיעו בני-הזוג והבנק להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין ביום 28.3.05, לפיה התחייב הבנק לעכב את הליכי מימוש המשכון עד ליום 5.7.05. המבקשת מצידה התחייבה למכור את הדירה עד למועד האמור, ואילו בני הזוג הסכימו להצהיר כי הם לא יעלו כל טענה בנוגע לזכות מגורים בדירה. תובענה שהגישו בני הזוג לביטול הסכם הפשרה עקב פגמים שנפלו בכריתתו נדחתה על ידי בית-המשפט המחוזי (ה.פ. 897/05). כעת תלוי ועומד בפני בית-משפט זה ערעור שהגישו בני הזוג לוי-ידיד על פסק-דין שדחה את הבקשה לביטול הסכם הפשרה (ע"א 10702/05). לאור השתלשלות האירועים האמורה, מוצא אני ממש בקביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה נסיבות הגשת הבקשה הנוכחית מעלות חשש לחוסר תום לב, ויש בהן כדי להוות ניסיון נוסף "למשוך את הקץ" ולעכב את פינויים של בני-הזוג מן הדירה. כך או אחרת, מן האמור לעיל עולה כי ההליכים למכירת הדירה החלו כבר לפני כשנה וחצי. עיכוב פינוי בני הזוג לוי-ידיד מן הדירה נמשך במשך כל אותה עת, תוך שניתנה להם שהות מספקת לנקיטת הליכים משפטיים שונים לשם מיצוי זכויותיהם. בנסיבות אלו, איני רואה מקום ליתן לאפשר עיכוב נוסף של הפינוי.

המבקשת טוענת, כי אי-עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, יביא לפינוי בני הזוג מדירת מגוריהם, דבר אשר ייסב להם נזק בלתי הפיך. טענה זו מעוררת קושי רב, ובפרט נוכח העובדה שהדירה האמורה מהווה חלק מן המלאי העסקי של המבקשת, וכן לאור ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, אשר במסגרתה הצהירו, כאמור, בני-הזוג, כי הם לא יעלו בעתיד טענות כלשהם בנוגע לזכויותיהם הקנייניות בדירה. אף אם אקבל את טענת המבקשת כי ההלכות הנוגעות לפינוי מדירת מגורים חלות אף על עניינה, ואיני מבקש להביע כל עמדה בעניין זה, הרי אין די בכך, לשיטתי, כדי להועיל לה. יש לזכור, כי לא בכל מקרה בו מדובר בפינוי מדירת מגורים ייעתר בית-המשפט באופן עיוור לבקשה לעיכוב ביצוע, שכן שומה עליו לייחס משקל אף לזכותו של הנושה לנקוט בהליכים לגביית חובו ולבחון זאת לאור כלל נסיבות המקרה (לדוגמא בה נמנה בית-משפט מלעכב הליכי פינוי אף על-פי שמדובר היה בדירת מגורים, ראו: רע"א 8784/06 שיינינגר נ' בנק דיסקונט למשכנתאות

(טרם פורסם)). נסיבות המקרה דנא, ובכללן השיהוי שנפל בהגשת הבקשה, כמו גם ההליכים השונים שננקטו לשם עיכוב הפינוי, אינן מצדיקות כך לדידי מתן אורכה נוספת למבקשת. כן נתתי דעתי אף לחשש הממשי, שאם בסופו של יום תידחה תובענתה של המבקשת, קיימת אפשרות שהבנק יתקשה לפרוע את חובו, אשר ממשיך כמובן לשאת ריבית. כאן המקום אף לציין, כי במסגרת ההליך שמנהלים בני הזוג לוי-ידיד בבית משפט זה (ע"א 10702/05), הוגשה על-ידם בקשה לפטור מעירבון, בגדרה טענו הם כי מצבם הכלכלי אינו מן המשופרים, וכי לחברות שהם מחזיקים במניותיהם חובות כבדים. אף החשש האמור מפני היעדר אפשרות עתידית של המבקשת לפרוע את חובותיה לבנק אינו מצדיק עיכוב נוסף של הליכי מימוש המשכון.

על יסוד כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא. בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן צו הארעי.