רע"א 9460/00 מיכאל איזנברגר נ. אליהו קדר

המשנה לנשיא ש' לוין:

1.השאלה המשפטית שהתעוררה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ה' גרסטל), ואשר בעטיה קיבל ערעור על החלטת הרשמת וקבע שהמבקש אחר את המועד להגשת בקשה לביטול של פסק-בוררות היא השאלה הבאה: האם במנין הימים להגשת בקשת הביטול של פסק הבוררות מונים את תקופת הפגרה אם לאו. מוסכם על הכל שאם התשובה לשאלה זו היא שלילית - דין הערעור להתקבל ודינה של החלטת הרשמת, הקובעת שבקשת הביטול הוגשה בעתה, לחזור על כנה.

2.תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן - תקנות סדר הדין) קובעת שתקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו "בתקנות אלה", לאמור, בתקנות סדר הדין. תקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניני בוררות, תשכ"ט1968- (להלן - תקנות הבוררות) קובעת כי המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה-עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8. הוראה אחרת בענין מועדים מצויה בסעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן - החוק), הקובעת מועד של ארבעים וחמישה ימים להגשת בקשת ביטול, כשבית המשפט מוסמך להאריך את התקופה, אף אם עברה, "מטעמים מיוחדים שיירשמו". הוראת הדין האחרונה הרלבנטית בסוגיה שלפנינו היא תקנה 2 לתקנות הבוררות הקובעת כי:

"2. תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית המשפט בעניני-בוררות, במידה שאין בתקנות אלה הוראות אחרות".

ובמקביל לכך קובעת תקנה 2 לתקנות סדר הדין, כי סדר הדין המובא לפני בית משפט יהיה לפי תקנות סדר הדין; "אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה".

3.השופטת המלומדת נימקה את פסק דינה בעיקר בשלושה אלה. ראשית, הארכת התקופה עקב הפגרה עשויה להביא לפריצת גבול המועד הנקוב בסעיף 27 לחוק; שנית, סעיף 27 לחוק, הוא עצמו, מסמיך את בית המשפט להאריך מועדים והדבר בא ללמדנו שכל הוראה אחרת בדבר הארכת מועדים אינה ישימה בגדר תקנות הבוררות; ושלישית, תקנה 529 לתקנות סדר הדין מתייחסת, לפי לשונה, רק לתקנות סדר הדין ולא למערכות אחרות של סדרי דין. נראה לנו כי שלושת טעמים אלה אינם תומכים במסקנת השופטת; אשר לטעם הראשון: מניין הימים על פי תקנה 10 לתקנות הבוררות מוגבל בגדר 45 הימים נשוא סעיף 27 לחוק, והוא - בין אם מונים את ימי הפגרה ובין אם לאו; אשר לנימוק השני: הסמכות להארכת מועדים המנויה בסעיף 27 לחוק היא מיוחדת לסעיף זה; היא אינה באה לשלול הארכת מועדים בענינים שאינם כלולים בו; אשר לנימוק השלישי: אמנם נאמר בתקנה 529 לתקנות סדר הדין שהיא מתייחסת ל"תקנות אלה", אך יש להבין את תקנה 2 לתקנות סדר הדין כך שהיא מחילה את הוראות תקנה 529 לתקנות סדר הדין, בשינויים המחוייבים (או על דרך של העברת נתונים) גם על תקנות הבוררות, שהרי טעמה עמה - למלא לקונות בתקנות הבוררות שאינן מהוות קודקס דיוני שלם. אכן, אפילו נותר ספק בענין זה, ראוי לפרש את הספק לטובת פירוש אינטגרטיבי של תקנות הבוררות עם תקנות סדר הדין; ולא שוכנענו שקיים טעם ענייני - לענין הכללת תקופת הפגרה בתקנה 10 לתקנות הבוררות - להבחין בין שתי המערכות.

אמת, נכון הדבר, שבמצבים שבהם לא הוחלה תקנה כמו תקנה 2 לתקנות הבוררות או תקנה 2 לתקנות סדר הדין על מערכת דיונית אחרת, יכול שלא יהיה מנוס מלהבחין, לענין פלוני, בין מערכות שונות, והוא הדין כאשר קיים טעם ענייני להבחין בין מערכות דיוניות שונות: בש"א 4719/93 פ"ד מז(5) 646, אך לא זה המקרה שלפנינו.

4.אשר על כן החלטנו לראות את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולקבוע שבקשת הביטול הוגשה בעתה. הענין יחזור לבית המשפט המחוזי כדי שידון בבקשת הביטול לגופה, לרבות בטענה שלאחר שהמבקש חזר בו מהבקשה ברע"א 8455/01 לא נותר כבר במה לדון, טענה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין.

ברע"א 8455/01 הותרנו את שאלת ההוצאות להחלטה בערעור שלפנינו. לאחר שהחלטנו לקבל את הערעור לא יהיה צו להוצאות בשתי הבקשות.