רע"א 9527/09 אריה שורשי נ. עיריית פתח תקווה

1.

ברקע לבקשה שלפניי טענת התיישנות של המבקש בהתייחס להליכי גביית חוב שנקטה המשיבה. להלן תמצית העובדות העולה מהכרעותיהן של הערכאות דלמטה. ביום 10.3.1995 החנה המבקש רכב

– שהיה בבעלותה של המבקשת ובחזקתו – במקום חניה מוסדר בתחום שיפוטה של המשיבה, מבלי לשלם את אגרת החניה הנדרשת. בשל כך, נרשם לחובת המבקשת דו"ח חניה בסכום של 70 ש"ח. הדו"ח הוצמד לשמשת הרכב. המבקשת לא שילמה את הקנס בתוך המועד שנקבע לכך, ומשלא הגישה בקשה להישפט, נשלחה לכתובתה ביום 14.6.95 באמצעות דואר רשום הודעת תשלום קנס חדשה מכוח תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: תקנות סד"פ). גם הודעת קנס זו לא שולמה, ובעקבות כך נשלחו למענה של המבקשת, בדואר רשום, מכתבי התראה והודעות בנוגע לקנס שבנדון. ביום 13.2.2007, כעשר שנים לאחר מועד ביצוע העבירה ובמסגרת הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגד המבקשת, שילם המבקש – תחת מחאה – סכום של 882 ש"ח בגין הדו"ח והליכי הגבייה. על רקע זה הגישו המבקשים לבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון תביעה בה טענו, בין היתר, כי לא קיבלו הודעות על דרישת תשלום הקנס כנדרש. עוד נטען, כי המשיבה לא ביצעה מסירה כדין של הודעות הדואר בעניין הקנס בשנים שחלפו ולכן הקנס התיישן. יצוין, ולעניין זה נשוב עוד בהמשך, כי לכתב הגנה שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי צורף פלט "היסטוריית מצבים" (להלן: הפלט) ממנו עולה, כי ביום 27.11.1995 הוקלדה הודעה בדבר חזרת הודעת תשלום קנס, הואיל ודבר הדואר לא נדרש על-ידי המבקשת.

2.

תביעתם של המבקשים נדחתה. בפסק דינו ציין בית המשפט (כב' השופטת מ'

ע' אניסמן ), בין היתר, כי בהתאם לתקנה 44א לתקנות סד"פ, רואים הודעה לתשלום קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימת הנמען על אישור מסירה אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. בהמשך צוין, כי מן הפלט שהגישה המשיבה עולה כי ביום 27.11.1995 הוקלדה הודעה בדבר חזרת הודעת תשלום הקנס, משום שדבר הדואר "לא נדרש" על-ידי המבקשת. מדובר, ככל הנראה, בהודעת תשלום קנס שנשלחה למבקשת ביום 30.5.1995 ובכל מקרה, במהלך שלוש השנים הראשונות מאז בוצעה העבירה. בית המשפט קבע, כי העובדה שדבר הדואר "לא נדרש", והאישור על כך הגיע למשרדיה של המשיבה, מעידה על כך שההודעה נשלחה בדואר רשום ועל כן, בהתאם לתקנה 44א לתקנות סד"פ, יש למנות את תקופת התיישנות הקנס מחדש מאמצע שנת 1998. בית המשפט הוסיף וציין, כי מן הפלט עלה עוד, כי המשיבה שלחה לכתובתה העדכנית של המבקשת שש הודעות שונות – לרבות הודעות גבייה בדואר רשום – בין השנים 1996 ל-2004. המשיבה אף צרפה אישור מאת רשות הדואר בדבר משלוח דואר הנושא את כתובתה של המבקשת. בית המשפט קבע, כי בהצגתם של מסמכים אלה עמדה המשיבה בנטל ההוכחה המוטל עליה. עוד נקבע, כי המבקשים לא הפריכו את חזקת המסירה, שכן הטענה היחידה שנטענה מפי המבקשת בהקשר זה היתה כי היא אינה זוכרת אם קיבלה את המסמכים האמורים. בית המשפט הוסיף וציין, כי המבקשת התגוררה

– החל ממועד מתן הקנס ועד למועד הגשת התביעה

– באותה הכתובת, ומשכך, המבקשים לא הצביעו על נסיבות שיש בהן כדי לשלול את המסירה.

3.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין שהוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז – נדחתה. בפסק דינו ציין בית המשפט (כב' השופט א' יעקב ) כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב על שאלת התיישנות הענישה. מדובר, כך ציין בית המשפט, בדו"ח חניה שניתן בשנת 1995, והתיישנות הענישה בעבירות מסוג זה עומדת על שלוש שנים. "מובן וברור" – ציין בית המשפט – "כי אם במהלך השנים לא נשלחו דרישות לתשלום הקנס כנדרש בפקודת המיסים ובחוק העונשין, הרי שהתיישנה הענישה ואין לשלם את הקנס" (עמ' 3 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בפני בית המשפט המחוזי נחלקו הצדדים בשאלה אם למבקשים נשלחו הודעות בדואר רשום במהלך התקופה שבין מועד מתן הדו"ח למועד התשלום, ובהקשר זה קבע בית המשפט כי לעמדתו, הפלט שהגישה המשיבה מהווה רשומה מוסדית. זאת, משום שמדובר בדו"חות ומסמכים שנערכו על-ידי המשיבה באופן שוטף, ללא קשר לדו"ח או לאדם ספציפי. מכך נובע, כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח כי לאחר שניתן הדו"ח המקורי היא המשיכה בשליחת הודעות קנס למבקשים, ומכאן, שהעונש לא התיישן.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה נטען, בין היתר, כי הקביעה לפיה הפלט מהווה רשומה מוסדית – נעדרת בסיס בדין או בהלכה הפסוקה; וכי בית המשפט נקלע לכלל טעות עובדתית, משום שהמשיבה כלל איננה מחזיקה במסמכים הרלוונטיים, היינו, הפלט ואישורים מרשות הדואר. בבקשה להוספת מסמכים שהוגשה מטעם המבקשים הם טוענים, כי לאחר שהגישו את בקשתם לבית משפט זה התברר להם כי נגד המשיבה התנהלה תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו 35 דו"חות חנייה שנרשמו לחובתו של התובע באותו מקרה בין השנים 1997-2004 התיישנו, ואין למשיבה סמכות לפעול לגבייתם. על-פי הנטען, התיק התנהל בפני אותו מותב שהכריע בעניינם של המבקשים בבית המשפט לתביעות קטנות; והטענות שנטענו מטעם המשיבה היו דומות לאלו שנטענו בתשובה לתביעתם של המבקשים. חרף כך, באותו עניין הגיעו המשיבה והתובע לפשרה, כאשר לטענת המבקשים המשיבה מחלה על החובות שלגביהם לא הוכח משלוח בדואר רשום באמצעות אישור של רשות הדואר. על טענות אלה חזרו המבקשים גם בהודעות משלימות שהוגשו מטעמם בהמשך.

5.

בהתאם להחלטתי, הגישה המשיבה תגובה לבקשה. בתגובה נטען, בין היתר, כי הבקשה אינה מעלה שאלת כללית הטעונה דיון בגלגול שלישי; וכי פלטי המחשב אשר צורפו לכתב ההגנה מהווים רשומה מוסדית, משום שהם עומדים בכל התנאים הנקובים לעניין זה בפקודת הראיות. כך, האירוע נושא הרשומה נרשם בסמוך להתרחשותו; דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה על-ידי העירייה יש בה כדי להעיד על אמיתות תוכנה; והעירייה נוקטת באורח סדרי באמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. את עמדתה בעניין זה תומכת המשיבה בשורה של פסקי דין מחוזיים, בהם הוכרו פלטי "היסטוריית מצבים" כרשומה מוסדית. בהמשך טוענת המשיבה, כי פקודת הראיות איננה מחייבת הגשת תצהיר בתמיכה לטענה לפיה רשומה מסוימת היא רשומה מוסדית; וכי למבקשים עמדה האפשרות לבקש לחקור את עובדי המשיבה, והם נמנעו מלעשות זאת, ומשכך, אין להם להלין אלא על עצמם.

6.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. הטענה לפיה בפני בית המשפט לא הונחו כלל המסמכים הרלוונטיים איננה מעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של המבקשים, ומשכך אין היא מצדיקה דיון בגלגול שלישי. גם טענות המבקשים בנוגע לפשרה אליה הגיעה המשיבה עם אחר לא איננה מצדיקה, לדעתי, היעתרות לבקשה למתן רשות ערעור; מה גם שאין בידנו תשתית מלאה אודות פרטי ההסכמה שהושגה מחוץ לכותלי בית המשפט. גם הטענה העיקרית עליה משליכים המשיבים את יהבם בעניין התקיימות התנאים להכרה בפלט שהציגה המשיבה כרשומה מוסדית – אינה מצדיקה, בנסיבות המקרה שלפנינו, מתן רשות ערעור ודיון בגלגול שלישי. את תביעתם הגישו המבקשים לבית המשפט לתביעות קטנות. זאת, על אף שעמדה להם האפשרות להגיש תביעה במסגרת הליך אזרחי "רגיל". בניגוד להליך אזרחי כזה, שבגדרו חלים דיני הראיות, בית המשפט לתביעות קטנות איננו כפוף לדיני הראיות ולסדרי הדין החלים, בדרך כלל, בהליך משפטי. וכך קובע בהקשר זה סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט):

ראיות וסדרי דין

(א)

בית משפט לתביעות קטנות יהיה רשאי לקבל ראיה אף אם לא היתה קבילה בבית משפט אחר; אין בהוראה זו כדי לגרוע מדיני חסינות עדים וראיות חסויות.

נוכח הוראה זו, היה בית המשפט לתביעות קטנות מוסמך לקבל את פלט היסטוריית המצבים שהוגש על-ידי המשיבה כרשומה מוסדית, אף אם התנאים הקבועים לכך בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 לא התקיימו, וכך הוא גם באשר לבית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. מכך עולה, כי השאלה עליה מבוססת הבקשה שלפני רלוונטית רק להליך שדיני הראיות חלים עליו במלואם ואין היא טעונה הכרעה בעניינו של המבקש, נוכח כך שההליך בו נקט מאפשר קבלת ראייה אף אם לא היתה קבילה לפי דיני הראיות. בנסיבות אלה, אין לומר כי בקשה זו מעוררת שאלה כללית המצדיקה מתן רשות ערעור וקיום דיון בגלגול שלישי (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). ומן הטעם הזה – דינה להדחות.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.