רע"א 9711/07אברהם שרעבי נ. עזריאל, מושב עובדים של הפועמ"ז בע"מ

רקע עובדתי

1.

המבקשים הם חברי האגודה השיתופית המשיבה (להלן: האגודה ). בשנת 1996 נפסק לטובת המבקשים, על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, סכום מסוים, במסגרת תביעה נזיקית שהגישו נגד האגודה. בעקבות חקיקת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים ) עברה גביית החוב לטיפול המשקמים שמונו לאגודה. לאגודה מונו שני משקמים: עו"ד וסרצוג, שדן בעיקר במחלוקות המשפטיות שעלו בענייני האגודה (להלן: המשקם וסרצוג ), ועו"ד הרמלין, שהיה ממונה על נושא גביית החובות (להלן: המשקם הרמלין ).

2.

ביום 5.12.1999 נקבע על ידי המשקם וסרצוג כי אם יתברר שמר שרעבי, המבקש, הינו זכאי של האגודה, הוא יוכנס לרשימת נושי האגודה במסגרת הסדר המעטפת, ויהיה זכאי לתקבולים לפי חלקו היחסי בחוב הכולל, כהגדרתו בחוק ההסדרים.

3.

ביום 22.1.2003 נקבע על ידי המשקם וסרצוג, כי דרישת החוב של האגודה נגד המבקשים בטלה ומבוטלת, לאור העובדה שהאגודה לא מילאה אחר החלטותיו של המשקם וסרצוג, לפיהן חויבה האגודה לבצע רישומים מסוימים בכרטיס החבר של המבקש ולהמציא מסמכים אודות מצב כרטיס החבר לאחר התיקון. עוד נקבע בהחלטה מיום 22.1.2003, כי יתרת הזכות של החברים נגד האגודה, כשהיא משוערכת, הינה בסך 1,020,031 ₪. האגודה פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק המשקם וסרצוג מיום 22.1.2003, אולם בקשתה נדחתה, וכך גם בקשת רשות ערעור שאותה הגישה לבית משפט זה.

4.

בהחלטה נוספת, מיום 29.6.2006, נקבע על ידי המשקם וסרצוג כי האגודה תסדיר את חובותיה כלפי המבקשים על פי החלטות קודמות של המשקם ועם ביצוע הסדרים אלה, יינתן פסק משקם סופי.

5.

לבסוף, ביום 4.9.2006, ניתן פסק משקם על ידי המשקם הרמלין (להלן: פסק המשקם הרמלין ), בו נקבע שחוב האגודה כלפי המבקשים עומד על 23.17% מהחוב הכולל, ולפיכך חויבה האגודה לשלם למבקשים סך של 286,131 ₪.

6.

במהלך השנים ניתנו על ידי שני המשקמים החלטות נוספות בעניינים הנוגעים למבקשים, בנוסף לאלה שתוארו לעיל. אחת מהחלטות אלה, הינה החלטת המשקם וסרצוג מכוחה הוצא צו מניעה זמני האוסר על כל דיספוזיציה במשק מס' 128 (להלן: מגרש 128 ), שניתנה, ככל הנראה, בסוף שנת 2002. החלטה זו בוטלה על ידי המשקם וסרצוג, כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, במעמד המשיבה בלבד, ביום 18.5.2006.

החלטתו של בית המשפט קמא

7.

המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לביטול פסק המשקם הרמלין, ובפיהם שלוש טענות המקימות, לטענתם, עילות לביטול הפסק: (1) המשקם חרג מסמכותו (עילת הביטול לפי סעיף 28(א)(1) לחוק ההסדרים); (2) זכות הטיעון של המבקשים נפגעה (עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות )); (3) נתגלו עובדות חדשות לאחר מתן הפסק וכן היתה תרמית של האגודה שהביאה למתן הפסק (בכך, ככל הנראה, כיוונו המבקשים לעילת הביטול לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות).

8.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיה) דחה את הבקשה לביטול פסק המשקם הרמלין. הנימוק העיקרי לדחיית הבקשה היה העובדה שבבקשתם, למעשה תקפו המבקשים שתי החלטות קודמות של המשקם וסרצוג, ההחלטה מיום 5.12.1999 וההחלטה מיום 29.6.2006, שעליהן נסמך פסק המשקם הרמלין, ולפיכך קבע בית המשפט קמא כי המבקשים איחרו את המועד לתקיפת החלטות אלה.

9.

בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי לא עולה מהראיות כי המשקם הרמלין סרב או מאן לאפשר למבקשים לטעון או ליתן להם הזדמנות נאותה לכך, בטרם קבע את שקבע, ולכן לא ניתן לומר כי לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה להעלות את טענותיהם.

10.

עוד קבע בית המשפט קמא כי גם את הבקשה לביטול ההחלטה מיום 18.5.2006, המתירה לאגודה למכור את מגרש 128, יש לדחות, ולו משום שהמבקשים איחרו את המועד לתקיפת ההחלטה. בית המשפט קמא ציין כי אמנם היה פגם בהליך קבלת ההחלטה, שכן היא ניתנה רק במעמד המשיבה, אולם לאור האיחור בתקיפת ההחלטה, קבע כי יש לדחות גם בקשה זו.

טענות המבקשים בבקשת רשות הערעור

11.

בבקשת רשות הערעור שבפניי, חוזרים המבקשים על הטענות שאותן העלו בפני בית המשפט קמא, ומוסיפים שתי טענות עיקריות, אשר לדידם יש בהן כדי להצביע על טעות שנפלה בפסק דינו של בית המשפט קמא:

11.1.

המבקשים טוענים כי כל ההחלטות של המשקמים שקדמו לפסק המשקם הרמלין (למעט החלטת המשקם וסרצוג מיום 31.12.2005), לרבות ההחלטה מיום 5.12.1999 וההחלטה מיום 29.6.2006, הינן בגדר החלטות ביניים בלבד, ולכן לא ניתן היה לתקוף אותן במועד מוקדם למתן פסק המשקם הרמלין מיום 4.9.2006. לכן, טוענים המבקשים, טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי המבקשים איחרו את המועד לתקיפת החלטות המשקם וסרצוג מיום 5.12.1999, מיום 22.1.2003 ומיום 29.6.2006.

11.2.

עוד טוענים המבקשים, כי בית המשפט קמא לא הבחין בין שני הליכים נפרדים שמתנהלים במקביל: הליך אחד בין האגודה לנושיה, בעיקר בנקים וגופים מוסדיים, והליך אחד בין האגודה לבין חבריה. לטענת המבקשים, מדובר בשני הליכים נפרדים, כאשר המערערים לא היו מעולם צד להליך מול נושי האגודה. הואיל וכך, לטענת המבקשים, נפגעה זכות הטיעון שלהם, שכן אף שנקבע כי הם נושים של האגודה, וככאלה יזכו להחזר חובם אך ורק באופן יחסי לסכום החוב הכולל של האגודה, לא ניתנה להם האפשרות ליטול חלק בהליכים אלה.

12.

בנוסף, לאורך בקשת רשות הערעור שזור טיעון של המבקשים לפיו, קודם לפסק המשקם הרמלין, מעולם לא הוגדרו המבקשים כ"נושים" של האגודה. טענה זו נועדה לחזק את הטיעון כי למבקשים לא ניתנה הזכות לטעון את טענותיהם במלואן, והיא מצטרפת לטענה כי המבקשים לא היו צד להליך בין האגודה לבין נושיה.

טענות המשיבה

13.

ביום 4.3.2008 הוריתי לאגודה להגיש תגובה לבקשת רשות הערעור, וזו הוגשה ביום 17.3.2008. לטענת האגודה, החלטת המשקם הרמלין, שאת ביטולה דורשים המבקשים, עניינה יישום החלטת המשקם וסרצוג מיום 5.12.1999, בגדרה נקבע כי אם יתברר כי המבקשים הינם זכאים כלפי האגודה, הם יוכנסו לרשימת נושי האגודה במסגרת הסדר המעטפת ויהיו זכאים לתקבולים מכספי ההסדר לפי חלקם היחסי בחוב הכולל. לטענת האגודה, החלטת המשקם וסרצוג מיום 5.12.1999 משתלבת בהחלטתו מיום 22.1.2003 בה נפסק חובה של האגודה כלפי המבקשים, והיא מהווה פסק משקם סופי בתביעות ההדדיות שבין הצדדים. לאור האמור, טוענת האגודה, כי הבקשה שהגישו המבקשים הינה ניסיון לבטל ב"תקיפה עקיפה" את החלטת המשקם וסרצוג מיום 5.12.1999, שאת המועד לביטולה החמיצו. לטענת האגודה, החלטת המשקם הרמלין באה אך ליישם את החלטת המשקם וסרצוג מיום 5.12.1999.

14.

האגודה מוסיפה וטוענת כי למבקשים לא היתה עילה לביטול החלטת המשקם מיום 5.12.1999 גם אם היו מגישים בקשה לביטולה במועד, שכן, לטענתה, המשקם היה מוסמך לצרף את המבקשים להסדר הנושים שאושר כדין על פי דיני פשיטת הרגל.

15.

אשר לטענת המבקשים בעניין ביטול צו המניעה שניתן ביחס למגרש 128, טוענת האגודה כי למבקשים אין ומעולם לא היו זכויות במגרש 128, ובנם, שהומלץ על ידם כמועמד לרכוש את השטח בהרחבת המושב, לא עמד בתנאים שכללו תשלום דמי פיתוח, ומכאן שזכותו במגרש פקעה. עוד טוענת האגודה כי המשקם וסרצוג רשאי היה לבטל את צו המניעה שניתן ביחס למגרש, אשר אף הוא ניתן במעמד צד אחד. זאת ועוד, לטענת האגודה, ממילא היה הצו הזמני מתבטל עם מתן פסק המשקם, שכן צו זמני שאינו מאושר בפסק הדין פוקע מעצמו.

16.

ביום 7.4.2008 הגישו המבקשים "בקשה להוסיף טענות בכתב", ואליה צירפו, ללא רשות, את טענותיהם המתייחסות לתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור. האגודה התנגדה להוספת הטענות, בציינה כי אין בטענות המבקשים כל טיעון חדש, שלא נטען בבקשת רשות הערעור. לאחר שעיינתי בטענותיהם הנוספות של המבקשים, סבורני כי אכן אין בהן כדי להוסיף טיעון משמעותי כלשהו לטענותיהם בבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

17.

סעיף 29 לחוק ההסדרים קובע כי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28 לחוק, יהיה בהתאם לחוק הבוררות, קרי, ערעור ברשות בלבד. כלל הוא כי בבחינת בקשות רשות ערעור הנוגעות לביטול או אישור פסקי בוררות לא תינתן רשות על דרך השגרה, והיא תיוחד רק למקרים חריגים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו לעניין זה: רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' שי רונן (לא פורסם, 27.3.2006); רע"א 8016/06 יוסף לורנצי נ' יוחאי ציונוב (לא פורסם, 26.12.2006); רע"א 9910/05 עיריית קרית ים נ' מילאון בע"מ

(לא פורסם, 10.5.2007)). כללים אלה חלים גם על בקשות רשות ערעור בנושא פסק משקם.

18.

אף שהמבקשים טענו כי לנושא הערעור ישנה השלכה רחבה על כלל הבאים בשערי המנהלה להסדרים, לא מצאתי כי העניין שבפניי הינו בעל השלכות משפטיות וציבוריות רחבות, המצדיקות ליבון בערכאה שלישית, וזאת חרף האצטלה ה"ציבורית" שניסו המבקשים לעטות על בקשתם. השאלה בדבר ההבחנה בין פסק משקם "סופי" ופסק משקם "חלקי" לבין "החלטות ביניים" של משקם נדונה כבר בבית משפט זה (ראו למשל: רע"א 546/03 הסוכנות היהודית לא"י נ' שדה תרומות - מושב עובדים של הפועמ"ז , פ"ד נז(6) 673 (2003); רע"א 8818/03 שיכון ובינוי מימון בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד נט(1) 33 (2004); רע"א 7183/04 שירותי אשראי מסחרי ישראל בע"מ נ' דוד ויצמן ממושב ברק (לא פורסם, 27.10.2004)). אין הצדקה ליתן רשות ערעור בסוגיה זו. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לשאלות העולות בבקשת רשות הערעור.

19.

החלטת ביניים או פסק משקם? הלכה פסוקה היא, כי החלטה שניתנה בדיון לפני בית משפט ואינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון היא "החלטה אחרת", לעניין הערעור עליה, ובהגדרה זאת של "החלטה אחרת" לעומת "פסק דין חלקי" השתמשו בתי המשפט גם לצורך ההבחנה בין "החלטה אחרת" של בורר לבין "פסק ביניים" של בורר (רע"א 1753/98 Bip Chemichals Ltd. נ' ג"ד כימיקלים בע"מ , פ"ד נב(3) 334, 336 (1998); רע"א 8092/02 אלוני נ' תקווה , פ"ד נז(1) 740, 743 (2002)). עוד נקבע כי מבחן סופיות ההחלטה הוא מבחן דיוני-פורמאלי אשר נקבע על פי השאלה אם התיק, או חלק רלוונטי שלו, נסגר או שמא נותר פתוח, דהיינו האם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 362 (1997)).

20.

לאור החומר שהוצג בפניי, לא עמדו המבקשים בנטל להראות כי ההחלטות שקדמו להחלטת המשקם הרמלין מיום 4.9.2006 הינן בגדר החלטות ביניים בלבד. צודקת האגודה בטענתה כי גובה החוב של האגודה כלפי המבקשים נקבע - לכל המאוחר - בהחלטת המשקם מיום 22.1.2003, החלטה שאותה תקפה האגודה, כמפורט בסעיף 3 לעיל. החלטת המשקם מיום 4.9.2006 הינה, לכל היותר, יישום של ההחלטות מיום 5.12.1999 ומיום 22.1.2003, אשר שילובן הביא את המשקם למסקנה כי על האגודה לשלם למבקשים סך כולל של 286,131 ₪.

21.

האם איחרו המבקשים את המועד לתקיפת החלטות המשקם? על פי סעיף 28(ב) לחוק ההסדרים, הפניה לבית המשפט בעניין ביטול פסק משקם תהיה על פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות, דהיינו, בתוך 45 ימים מיום שניתן או נמסר למבקשים פסק המשקם אותו מבקשים הם לתקוף. מאחר שכאמור, לכל המאוחר, נקבע סכום החוב של האגודה כלפי המבקשים ביום 22.1.2003, והחלטת המשקם הרמלין מהווה אך יישום של החלטה זו, לא עמדו המבקשים בנטל להראות כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי איחרו את המועד לתקיפת החלטותיהם של המשקמים במקרה דנן.

22.

דברים אלה נכונים ויפים גם לעניין בקשת המבקשים לבטל את ההחלטה המתירה לאגודה למכור את מגרש 128, קרי, ביטול צו המניעה הזמני שניתן לגבי מגרש זה. כפי שקבע בית המשפט קמא, אף בקשה זו יש לדחות בשל חלוף הזמן הרב שמאז מתן ההחלטה על ביטול צו המניעה ועד הגשת הבקשה לביטולה.

23.

האם נפגעה זכות הטיעון של המבקשים? בית המשפט קמא קבע, על סמך הראיות שהיו בפניו, כי לא נמנעה מהמבקשים הזדמנות נאותה להעלות את טענותיהם. אין מקום להתערב בקביעה זו, הנסמכת על הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא.

24.

טענת המבקשים כי לא הוגדרו כ"נושים של האגודה": המשיבה טוענת בעניין זה כי רק משהסתיימו ההליכים בעניין קביעת גובה החוב כלפי המבקשים ניתן היה לצרפם לרשימת הנושים. יתרה מכך, טענה זו נסתרת מדבריהם של המבקשים עצמם. כך, למשל, בסעיף 60 לבקשת רשות הערעור מציינים המבקשים כי כבר ב-31.12.2002 נקבע כי המבקשים הינם נושים של האגודה. בנוסף, כנספח יז' לבקשת רשות הערעור צורפה החלטה של המשקם וסרצוג מיום 6.3.2000 המאשרת כי המבקשים הינם נושים של האגודה. נוכח האמור, ולמעלה מן הצורך, יש לדחות גם טענה זו של המבקשים.

25.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי קיימת הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך של 7,500 ₪.