פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
997/08
רע"א
216/09
בפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש ברע"א 997/08:
ניר ארביב
המבקשים ברע"א 216/09:
1. מנחם מרוז
2. מרים מרוז
נ ג ד
המשיב ברע"א 997/08:
פקיד שומה מס הכנסה גוש דן
המשיב ברע"א 216/09:
פקיד שומה תל-אביב 3
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל-אביב שניתנה ביום 25.12.07 ע"י כב' השופט מ' אלטוביה בבש"א
24213/06 במסגרת עמ"ה 1031/06; בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב שניתנה ביום 30.11.08 ע"י כב' השופט מ' אלטוביה בבש"א 13876/08
במסגרת עמ"ה 1021/07
בשם המבקש ברע"א 997/08:
עו"ד ליאור להב
בשם המבקשים ברע"א 216/09:
עו"ד
שלמה זרחיה; עו"ד רם פרייס
בשם המשיב ברע"א 216/09:
עו"ד יורם הירשברג
החלטה
1.
שתי הבקשות שלפני, אשר החלטתי לדון בהן במאוחד, עניינן בשתי החלטות נפרדות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' אלטוביה , ב-עמ"ה 1031/06 וב-עמ"ה 1021/07), שלא לקבל טענות מקדמיות שהעלו המבקשים בגדרם של ערעורים שהגישו על שומות מס, שערכו להם המשיבים בשתי הבקשות.
2.
טענותיהם המקדמיות של המבקשים בשתי הבקשות, כל אחד לפי עניינו שלו, נסמכו על פרשנות שלהם להוראת אחדות ב פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן:
הפקודה ) , ובפרט ביחס לסעיפים 147 ו-152 לפקודה. בתמצית יצוין כי המבקש ב-רע"א 997/08 טען כי פתיחתה של שומת מס על-ידי המשיב שם (מכוח סעיף 147 לפקודה) כ-14 חודשים לאחר שהושג הסכם עם פקיד שומה בהשגה – איננה אפשרית עוד, שכן המועד האחרון לפתיחת השומה – לשיטת המבקש – הוא שנה מיום כריתת ההסכם. המבקשים ב-רע"א 216/09 טענו, בתמצית, כי מועד שידורו של צו שומה למחשבי רשות המס איננו עוצר את מרוץ הזמן להמצאת הצו, כאמור בסעיף 152(ג) לפקודה.
טענות מקדמיות אלה נדחו, ובכך נסללה הדרך לדיון בערעורים על שומות המס שנקבעו למבקשים, לגופן.
3.
בבקשות שלפני חוזרים המבקשים על טענותיהם המקדמיות, שנדחו, והם סבורים כי ראוי שטענות אלה ייבחנו על-ידי ערכאת הערעור כבר עתה, ולא בגדרי ערעור עתידי על פסקי הדין, ככל שהדבר יידרש עדיין.
יצוין כי לפחות ב-רע"א 216/09 חלוקים הצדדים במפורש, בין היתר, בשאלת פרשנות פסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 5954/04, ע"א 1857/05 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי (לא פורסם, 22.4.2007) (להלן: ענין סמי ) ונפקותו לענין פרשנות סעיף 152(ג) לפקודה. פסק הדין ב ענין סמי ושאלת תחולתו למפרע נתונים כיום לדיון נוסף בבית משפט זה, שעד כה טרם ניתנה בו הכרעה (דנ"א 3993/07).
4.
בשים לב להשתלשלות העניינים שתוארה לעיל ראיתי להידרש לשתי הבקשות במאוחד כאמור ולקבוע כי דינן להידחות . אפרט נימוקי לכך להלן.
5.
לא כל החלטה הדוחה טענה מקדמית מצדיקה מתן רשות ערעור, אף אם קבלת הטענה המקדמית היתה יכולה להביא לייתור המשך הדיון המשפטי. ערכאת הערעור יכולה להכריע בשאלת ההיזקקות המיידית לבקשה בהתאם לשיקולים של יעילות שיפוטית, והכוונה היא ליעילות המצרפית של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור גם יחד (ראו והשוו: רע"א 3876/08 פנט נ' פקיד שומה תל-אביב יפו (לא פורסם, 5.4.2009; להלן: ענין פנט ) ; רע"א 4382/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה "דרום השרון" נ' רוטשילד (לא פורסם, 30.4.09); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה) 210-209 (2008) ).
דברים אלה נכונים אף לאחר תיקונו של סעיף 41 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ) ביולי 2008 (ראו: ענין פנט , שם). ערכאת הערעור תוכל לבחון איפוא גם כיום, בין היתר, את מידת הדירותה של ההחלטה ואת מידת השפעתה על ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים (ראו: רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח נ' אלוש (לא פורסם, 25.6.07) ; עניין רוטשילד הנ"ל, בפיסקה 11). משניתן על נקלה לתקן בשלב הערעור על פסק הדין לגופו (ככל שיידרש) כל טעות שתימצא בהחלטת ביניים של הערכאה הדיונית – פוחתת ההצדקה לפצל את הדיון בתיק בדרך של מתן רשות ערעור כבר בשלב מקדמי (ראו: רע"א 3326/08 דהב מערכות פיננסיות בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 3 (לא פורסם, 16.4.2009); רע"א 10454/08 דוברונסקי נ' י.ד. עורקים והפצה בע"מ בפיסקה 12 (לא פורסם, 22.1.2009)). רשות ערעור בעניינים מן הסוג שעלה בבקשות תינתן איפוא רק ב מקרים חריגים, לדוגמה – כאשר נראה כי הדיון בטענה המקדמית בערכאת הערעור הוא פשוט וכאשר סיכויי הערעור לגופו – מסתברים כגבוהים, כך שהיעתרות לבקשה למתן רשות ערעור סביר שתביא לחיסכון ניכר בזמן שיפוטי. בנוסף על כל אלה, ומבלי למצות, רשות הערעור ראוי שתינתן כאשר הימנעות מדיון בטענה כבר בשלב המקדמי של הדיון עלולה לגרום לפגיעה משמעותית במי מבעלי הדין, או בהליך השיפוטי (ראו: ענין
פנט הנ"ל, בפיסקה 2; ענין
רוטשילד
הנ"ל, בפיסקה 12).
הבקשות שלפני אינן נמנות עם אותם החריגים שנסקרו לעיל.
6.
באשר לבקשה למתן רשות ערעור ב-רע"א 997/08 ראוי להוסיף עוד כי אין הצדקה למתן רשות ערעור, בין היתר, גם משום שאם תינתן הרשות, נראה לכאורה שתעמוד בפני המבקש משוכה גבוהה בדרכו לקבלת הערעור. פרשנותו את סעיף 147 לפקודה כמגביל את זכות המנהל לפתוח שומה, שנערכה על-יסוד הסכם, כאמור בסעיף 145(א)(2) לפקודה לתקופה של שנה ממועד עריכת ההסכם, ולא מתום המועדים הקבועים בסעיף 145(א) לפקודה – איננה נחזית על-פניה כמתיישבת עם מילותיו של סעיף 147 לפקודה ("... התקופה המסתיימת כתום שנה לאחר התקופות שנקבעו בסעיפים 145(א) או 152(ג) לפי המאוחר"). ניסיונו של המבקש לראות במועד האחרון לפתיחת השומה כאילו הוא נגזר ממועד עריכת ההסכם – איננו פשוט, וכך אף ניסיונו של המבקש לאבחן את עניינו מן האמור ב-עמ"ה 9002/05 סמדג'ה נ' משרד האוצר
(לא פורסם, 8.12.2005; השופטת מ' מזרחי ).
7.
באשר לבקשה ב-רע"א 216/09 אוסיף כי בהיעדר הכרעה בשלב זה בדיון הנוסף ב ענין סמי
בשאלת תחולתו למפרע של פסק הדין (שעניינו בשימוש בסמכותו של המנהל לפי סעיף 152 לפקודה), הרי שדומה כי יש בכך הצדקה נוספת שלא להידרש כבר עתה, במסגרת של בקשת רשות ערעור, לשאלות הכרוכות באותה סוגיה (השוו: ענין פנט הנ"ל). יודגש כי למבקשים שמורות, כמובן, כל זכות וטענה שתעמודנה להם, אם בכלל, בעקבות פסק הדין שיינתן בדיון הנוסף.
8.
נוכח כל האמור לעיל – הבקשות נדחות. בנסיבות הענין – אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ט"ו באייר התש"ע (29.4.2010).
ש ו פ ט