רע"א 3876/08 אריק פנט נ. פקיד שומה תל אביב יפו

בקשה זו הועברה לטיפולי ביום 2.4.2009 ועניינה במבקש שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו ערעור על צווים שהוציא המשיב לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה ). במסגרת הערעור העלה המבקש שלוש טענות מקדמיות בדבר בטלות הצווים אשר נדחו כולן בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 16.3.08 (כב' השופטת ד' קרת-מאיר). הבקשה למתן רשות ערעור שבכאן מופנית כנגד ההחלטה, ככל שהיא מתייחסת לאחת הטענות המקדמיות שנדחו ולפיה הוצאו הצווים לאחר חלוף הזמן שנקבע לכך בפקודה.

1.

לטענת המבקש, משהוגשה על ידו ביום 8.2.2004 השגה על השומה הרלוונטית והמשיב שלח למבקש תקציר שומה ונימוקי צו לפי סעיף 152(ב) לפקודה רק ביום 10.2.2005 (דהיינו בחלוף שנה ויומיים), יש לראות את ההשגה כאילו התקבלה. המבקש מבסס את טענתו זו על הוראת סעיף 152(ג) לפקודה, וכן על פסק הדין בע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי (לא פורסם, 22.4.07) (להלן: עניין סמי ). כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה בקובעו שעניינו של המבקש טופל באופן "ענייני ורציני" וכן בהתחשב בכך שנציגי הצדדים קיימו שלוש פגישות לדיון בהשגת המבקש, האחרונה שבהן ביום 3.2.05 (שבוע לפני משלוח הצווים) ועל כן, לגישתו, העלאת הטענה בידי המבקש היא בלתי ראויה ומחוסרת תום לב. המבקש משיג על קביעה זו של בית המשפט המחוזי ואילו באשר לשתי הטענות המקדמיות הנוספות שנדחו אף הן באותה בהחלטה, מבהיר המבקש כי הוא: "שומר את הזכות להעלות את טענותיו ביחס אליהן, ככל ויהיה צורך בכך, בערעור בעתיד".

2.

דין הבקשה להידחות. לא כל החלטה הדוחה טענה מקדמית מצדיקה מתן רשות ערעור. השיקול העיקרי בהקשר זה הוא שיקול היעילות השיפוטית (ראו: ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (1999), 176, רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (לא פורסם, 25.6.07) ): מתן זכות לערער על כל החלטת-ביניים המתקבלת במהלך המשפט עלול להביא "לפיצול בלתי-נסבל של המשפט ולהארכת הדיונים" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 755 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995), וראו: עניין אליהו הנ"ל, בפסקה 3 להחלטה) . משום כך, ככלל אין לראותו כמהלך יעיל המקדם את הדיון. גישה מצמצמת זו קיבלה ביטוי בתיקון לסעיף 41 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 שלימד על עצמו כי נועד "לצמצם את האפשרות להגיש בקשות רשות לערער על החלטה אחרת בעניינים אזרחיים" (ראו: הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 46), התשס"ח-2007, ה"ח הממשלה התשס"ח 211)). יחד עם זאת, יתכנו בהחלט מקרים חריגים בהם עשויה קבלת טענה מקדמית ליעל את הדיון ולחסוך שמיעתו של הליך ארוך ומיותר. במקרים אלה וכן מקום שבו מידת הפגיעה בבעל הדין המבקש רשות הערעור, אם לא תינתן לו רשות כמבוקש, רבה ויהיה קושי לתקנה בהמשך על פי סדרי הדין ומהלכי הדיון הנתונים לו בזכות, ייטה בית המשפט ליתן רשות ערעור, אך המקרה שבפנינו אינו נמנה עם חריגים אלה. ההליכים הצפויים בערעור דנן קצרים ופשוטים והתערבותו של בית משפט שלערעור בשלב החלטת הביניים אינה נדרשת ואינה חיונית. המערער אף לא הצביע על כל נזק או עיוות דין שייגרמו לו, אם יתקיים הדיון בפני בית משפט קמא. אדרבא, לטענתו שגה בית משפט קמא בכך שייחס לו חוסר תום-לב בלא שהונחה בפניו תשתית עובדתית מספקת. משכך, ראוי הוא ביתר שאת לקיים את הדיון לגופם של דברים בפני בית משפט קמא, על מנת שבמהלכו יוכל המבקש להניח בפני בית המשפט המחוזי את התשתית העובדתית המלאה ולשכנעו בצדקת טענותיו. לא למותר לציין כי אם אכן ישוכנע בית-המשפט בצדקת הטענות, רשאי הוא בכל עת לשוב ולשקול את קביעותיו בהחלטת הביניים נשוא הבקשה דנן (השוו: רע"א 1160/04 עיריית חולון נ' חלקה 90 בגוש 6747 בע"מ (לא פורסם, 14.6.04), פסקה 9 להחלטה). כמו כן לא למותר לציין כי שאלת תחולתו למפרע של פסק הדין ב עניין סמי תלויה ועומדת בפני בית משפט זה בהליך של דיון נוסף (דנ"א 3993/07).

אשר על כן, הבקשה נדחית. לא נתבקשה תשובה לבקשה ואין צו להוצאות.