רע"ב 1220/07 מגאדבה מחמוד ראיק נ. שירות בתי הסוהר

זוהי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' זלצ'ובר) מיום 25.1.07 בעע"א 5979/06, עע"א 5980/06 ועע"א 5981/06, בה נקבע כי האגרה בגין עע"א 5979/06 תשולם תוך חודש מיום מתן ההחלטה, וכי הדיון בעע"א 5980/06 ו- 5981/06 נדחה למועד שייקבע.

1.

בתאריך 25.1.07 היו קבועות לדיון בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלצ'ובר) תשע עתירות אסיר שהגיש המבקש, וביניהן שלוש העתירות נשוא בקשה זו (להלן: שלוש העתירות ). שלוש העתירות הן היחידות שנשארו בעינן, לאחר ששש העתירות הנותרות נמחקו לבקשת המבקש, בטענה כי אין לו יכולת כלכלית לשלם את האגרה בגינן. בפסק דין מיום 25.1.07 פטר בית המשפט קמא את המשיב מתשלום האגרה בעבור שש העתירות הנמחקות.

2.

באשר לשלוש העתירות, החליט בית המשפט קמא, בהחלטה שניתנה אף היא ב- 25.1.07, כדלהלן (להלן: ההחלטה ): האגרה בגין עע"א 5979/06 תשולם תוך חודש מיום מתן ההחלטה, בהתאם לבקשתו של המבקש, כאשר אם תשולם האגרה במועד שנקבע, תיקבע עתירה זו לדיון עם שתי העתירות הנוספות, ואלמלא כן, תימחק (להלן: קביעה א' ). עוד נקבע בהחלטה כי הדיון בעע"א 5980/06 ו- 5981/06 נדחה למועד שייקבע (להלן: קביעה ב' ).

3.

לאחר מתן ההחלטה, בתאריך 11.2.07 הועבר המבקש מבית הסוהר אשל, אשר נמצא בדרום הארץ, לבית הסוהר שטה, אשר נמצא בצפון הארץ. העברה זו גררה גם את העברת שלוש העתירות מבית המשפט המחוזי בבאר שבע לבית המשפט המחוזי בנצרת. בתאריך 26.3.07 הוחזר המבקש לבית הסוהר אשל, ובעקבותיו עתידות גם העתירות, אשר טרם נדונו בבית המשפט המחוזי בנצרת, לחזור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לצורך בירורן.

4.

בבקשתו, מלין המבקש על החלטת בית המשפט על שתי קביעותיה. בנוגע לקביעה א' טוען המבקש כי היא בעלת חשיבות רבה עבורו, שכן מדובר בעתירה הנוגעת ישירות לתנאי מאסרו. לדבריו, אין ביכולתו הכלכלית לשלם את האגרה בגין עתירה זו, ברם בית המשפט קמא סירב לפטור אותו מתשלום זה, וזאת ללא כל הנמקה. בנוגע לקביעה ב' טוען המבקש כי היא לא מנומקת וכי היא גרמה לו נזק. המשיב מוסיף וטוען כי השופט קמא לא ציין בפרוטוקול את טענותיו השונות וביניהן את טענתו בדבר אי יכולתו הכלכלית.

המבקש טוען עוד, כי הוא עובר בכלא מסכת התעללויות מצד המשיבים, המגעת עד כדי סכנת חיים. לדבריו, מאז שחזר לכלא אשל, הוטלו עליו סנקציות שונות שמטרתן למנוע ממנו להשיג את הסכום הנדרש עבור אגרת בית המשפט. כמו כן, הוא טוען כי המשיבים מונעים ממנו לצרף מסמכים ופרוטוקולים שונים לבקשה זו.

בקשותיו של המשיב מבית משפט זה הן לבטל את ההחלטה שנתן בית המשפט קמא, להורות על קיום דחוף בעע"א 5980/06 ועע"א 5981/06, להורות לבית המשפט כי יציין בפרוטוקול הדיון כל מילה שיאמר במהלך הדיון ולהורות על הליך בדיקה שיברר מדוע הושם לישון על הרצפה, מדוע אין מאפשרים לו להגיש תלונה ומדוע הוא נתון תחת "מסכת עינויים אכזרית" כדבריו.

5.

בתגובת המשיב הוא התייחס לטענותיו של המבקש באשר לשתי קביעותיו של בית המשפט קמא. בנוגע לקביעה א' נטען כי דין הבקשה להידחות. ראשית, לדבריו, ההחלטה בעניין פטור מאגרה הינה עניין עובדתי שבסמכות הערכאה הדיונית ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בו. שנית, הוא טוען כי שאלת מתן הפטור מאגרה היא שאלה עובדתית הנסבה סביב מצבו הכלכלי של האסיר. משכך, הרי שאין מדובר בשאלה משפטית או עקרונית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה את מתן הרשות. שלישית, לטענת המשיב אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות שכן בחינת כרטיס כספי המבקש ובו תנועות הכספים בחשבונו, שנמצא בכל אחד מתיקי העתירות, מלמדת כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שלא לפטור את המבקש מתשלום אגרת בית משפט. רביעית, לטענת המשיב, טענתו של המבקש בנוגע להעדר הנמקה בהחלטה אינה ברורה, שכן בקביעה א' נענה בית המשפט לבקשתו של המבקש עצמו. חמישית, ככל שהמבקש טוען כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את כל שנאמר במהלך הדיון, הרי שבאפשרותו להגיש לבית המשפט קמא בקשה לתיקון הפרוטוקול ואין הדבר מצדיק את קבלת בקשה זו.

6.

בהתייחס לטענות המבקש באשר לקביעה ב' טוען המשיב בתגובתו כי אף דינן של אלה להידחות על הסף ולגופן. לטענתו, אין מקום למתן רשות ערעור על החלטות ביניים בנוגע לקביעת מועדי דיון בהליך של עתירת אסיר, שכן עניין זה מסור ביסודו לבית המשפט הדן בעתירה, בגדרי ניהול יומנו והתיק, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בו אלא במקרים חריגים, אשר אינם מתקיימים בענייננו. אף לגופו של עניין, טוען המשיב, אין מקום לקבל את הבקשה, שכן הקביעה בדבר דחיית המועד לדיון נבעה מהעברתו של המבקש מבית סוהר אחד למשנהו וחזרה, שכללה את העברת תיקי העתירות. לדבריו, מזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע מסרה כי עם חזרת העתירות הן תיקבענה לדיון במועד מוקדם ככל הניתן.

7.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, בבקשה ובתגובה אני מוצאת כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק אם עולה מן הבקשה בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2) 1134 (1986)). בקשת המבקש נוגעת כל כולה בעניינו הפרטי ובנסיבות המקרה הספציפי, ועניין זה בלבד די בו כדי להוביל לדחיית הבקשה. מעבר לכך, העניינים הנדונים, קרי, חיוב בתשלום אגרה ודחיית מועד דיון, הם מטבעם עניינים אשר מצויים בגדר סמכותה של הערכאה הדיונית, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם (לעניין תשלום האגרה ראו: רע"ב 6938/04 עמיר נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3) 1737 (2004), ולעניין מועד הדיון ראו: בג"צ 8628/06, א' מ' נ' הרכב כבוד השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו , תק-על 2006(4) 2004 (2006)).

לא זו אף זו, שתי הקביעות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי, ניתנו בהתאם לבקשתו. קרי, המבקש הוא שביקש את דחיית תשלום האגרה בגין העתירה ואת דחיית הדיון בה ובית המשפט נעתר לבקשתו. משכך, בקשתו מעוררת תהייה. מעבר לכך, כאמור, בהתאם לבקשת המבקש נתן לו בית המשפט המחוזי ארכה של חודש לתשלום האגרה. דא עקא, הבקשה המונחת לפניי הוגשה בטרם עבר המועד האמור, דהיינו, בטרם חלף המועד לתשלום האגרה. על כן,

אם סבור המבקש כי לא יוכל לעמוד באגרה שנקבעה, באפשרותו לפנות בעניין לבית המשפט קמא.

לגופו של עניין. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה כי הטיעונים שהעלה המשיב בהתייחסו לטענות המבקש באשר לקביעות בית המשפט קמא יש בהם טעם.

הטענות שהעלה המבקש בנוגע לתנאי מאסרו ולהתנהלות המשיב, ראוי להן שיתבררו ויבדקו. ברם, משלא ניתנה החלטה של בית המשפט קמא בנושא זה, אין מקום לדון בכך במסגרת הבקשה דנן, שעניינה, כאמור, בהחלטה מיום 25.1.07.

למותר לציין כי תוצאה זו אין בה כדי להשליך על תוצאות הדיון בעתירות האסיר לגופן.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.