רע"ב 1839/11 הייב סעיד נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים נצרת בעת"א 35659-11-10 מיום 18.1.11 (כב' השופט י' אברהם ) , בגדרה נדחתה עתירת המבקש להגברת תדירות חופשותיו ממאסרו וכן לביטול התנאים המגבילים על חופשותיו.

רקע והליכים

1.

המבקש מרצה עונש מאסר עולם קצוב של 27 שנים בגין עבירות רצח, תקיפה ועבירות נוספות. המבקש החל את ריצוי מאסרו בשנת 1996 ומועד שחרורו המנהלי הוא ב-14.4.2016. בשנים הראשונות של המאסר יצא המבקש לחופשות, אולם בעקבות רצח בנו של המבקש בשנת 2006 נמנעה ממנו יציאה לחופשות בשל חשש מפני סכסוכי נקמת דם. כנגד החלטה זו של השב"ס, המבקש עתר בכמה הזדמנויות ל בית המשפט

לעניינים מנהליים, וביום 22.3.2009 הורה בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי ) על שחרורו של המבקש לחופשות בתנאים מגבילים לרבות הרחקתו מכפרו (עע"א 209/09).

בחודש מאי 2010 התקבל מידע מודיעיני חדש בעניינו של המבקש, בעקבותיו הוחלט בשנית על הפסקת חופשותיו וכמו כן הוחלט על העברתו לבית כלא אחר. כנגד החלטה זו עתר המבקש ל בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, אולם העתירה נדחתה לאור החומר המודיעיני בעניינו של המבקש (עת"א 33868-05-10), וכן נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה ל בית המשפט העליון (רע"ב 4535/10 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2010)).

2.

לאחר בחינת מידע חדש שהתקבל בעניינו של המבקש, ולאחר שהובא פעם נוספת בפני ועדת אלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב ), הוחלט ביום 24.10.10 לאפשר את יציאת המבקש לחופשות בתנאים מגבילים הכוללים הרחקה מן הכפר. מאחר שחלפו למעלה משישה חודשים ממועד חופשתו האחרונה של המבקש ולאור הוראת סעיף 7 בפרק ה' לפקודת נציבות בתי הסוהר – חופשות אסירים (04.40.00) (להלן: הפקודה ), הסדרי החופשה של המבקש הושוו להסדרי חופשה של אסיר היוצא לחופשות בפעם הראשונה. סיווג זה משליך, בין היתר, על תדירות החופשות. המבקש עתר נגד הסדר זה, אולם בית המשפט

דחה את העתירה, לעניין תדירות החופשות מן הטעם שלמרות ההפרש בין מועד מתן האישור ליציאת המבקש לחופשה לבין מועד חופשתו בפועל, גם בעת המועד הראשון חלפו כבר ששה חודשים ממועד חופשתו האחרונה. לעניין התנאים המגבילים קבע בית המשפט כי לא הוכח שרשות שיקום האסיר אינה מאפשרת מפגשים אלא במקום המיועד לשיקום, וכן כי הרחקת המבקש מכפרו מתבססת על טעמים ענייניים נוכח הערכת המודיעין שהוצגה בפניו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

לטענת המבקש בית המשפט התעלם מן העובדה שחלוף הזמן הרב ממועד חופשתו האחרונה נבע מהתמהמהות של השב"ס שבחן את עניינו. לו היה בוחן את עניינו תוך הזמן הסביר, כהוראת בית המשפט בהחלטותיו השונות בעניינו, לא היו חולפים ששה חודשים ממועד חופשתו האחרונה, ולא היה מקום להפחית את תדירות חופשותיו. בנוסף לכך, למרות שההחלטה המאשרת למבקש לצאת לחופשות ניתנה ביום 14.10.10, יצא המבקש לחופשה בפועל רק ביום 1.11.10, וגם עיכוב זה גרם לכך שסעיף 7 לפקודה חל בעניינו.

כמו כן טוען המבקש כי בית המשפט

נתן משקל יתר למידע המודיעיני אודותיו. לטענתו, מקורו של המידע הוא בסכסוך אזרחי בינו ובין חמיו, ואף בית המשפט

הורה בעבר לבדוק לעומק טענתו זו (רע"ב 4535/10 הנ"ל). לטענתו, התנאים המגבילים פוגעים בשיקומו והוא אף מנוע להיפגש עם נציגי הרשות לשיקום אסיר בכפרו לצורך הכנת תוכנית שיקום. לעובדה זו משמעות רבה עבורו, שכן הדיון בעניינו של המבקש בוועדת השחרורים לאסירי עולם (להלן: ועדת השחרורים ) נדחה על פי החלטת ועדת השחרורים ביום 7.10.10 בכדי לאפשר לו להציג בפניה תכנית שיקומית.

4.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להיעתר לבקשות רשות ערעור על עתירת אסיר, אלא במקום בו מדובר בנושא עקרוני או ציבורי בעל השלכות רוחב ( רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 1874/11 מרקושב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 13.3.2011); רע"ב 599/11 סידה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 7.4.2011)). לא מצאתי בבקשה הנוכחית עניין עקרוני החורג מעניינו של המבקש המצדיק חריגה מן הכלל האמור.

ולגופו של עניין. אין לאסיר זכות מוקנית לצאת לחופשה (ראו, לדוגמה, רע "ב 6490/10 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2010) ; רע"ב 7018/10 עמר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.10.2010); רע"ב 3249/09 מדינת ישראל נ' הרשטיק

והאסמכתאות שם (לא פורסם, 30.6.2009); רע"ב 8571/07 מדינת ישראל נ' גמליאל

והאסמכתאות שם (לא פורסם, 21.2.2008)) וההחלטה בעניין זה מסורה לשב"ס הקובע את תדירות החופשות ותנאיהן על בסיס חוות דעת מקצועיות, מידע מודיעיני והוראות הפקודה. עיינתי בחומר המודיעיני שעמד בפני בית משפט קמא, ונחה דעתי כי החלטת השב"ס להרחיקו מכפר מגוריו מעוגנות בחומר. כמו כן, וכפי שטען המשיב בתשובתו לבקשה, המבקש לא הציג כל אישור מרשות שיקום האסיר המצביע על כך שהפגישות עימו מוכרחות להתקיים בכפרו, ואף לא פנה בבקשה לועדת השב"ס, בהתאם להמלצת בית משפט קמא, לאפשר לו כניסה לכפרו במועד תחום לצורך פגישה עם נציגות רשות שיקום האסיר.

לעניין קבילתו של המבקש אודות מועד הדיון החוזר של שב"ס בעניינו, שהתקיים רק לאחר חלוף ששה חודשים ממועד חופשתו האחרונה, המדובר בהחלטה מנהלתית אשר מצוייה בתחום סמכותו של שב"ס, הרשאי להחליט על מועדי הדיון בבקשות בהתאם לשיקולים ולאילוצים השונים העומדים בפניו, ואיני רואה מקום להתערב בעניין זה.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.