רע"ב 2441/11 אריאל בן ארי נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.3.2011 בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט י' אברהם), בה נדחתה עתירה שהגיש המבקש נגד החלטת המשיב 1 למנוע את יציאתו לחופשות מבית הסוהר.

העובדות הצריכות לעניין והחלטתו של בית משפט קמא

1.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 26.3.2008 (כב' השופטים א' שיף, י' עמית וח' הורוביץ) בעבירות של אינוס, כליאת שווא ומעשים מגונים אותן ביצע במי שהייתה בת זוגו במשך כשלושה חודשים, וזאת לאחר סיום מערכת היחסים ביניהם. בגין מעשיו גזר עליו בית המשפט המחוזי ביום 7.7.2008 ארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל (בניכוי יומיים בהם שהה במעצר) ושנתיים על תנאי, וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. בגזר הדין הפנה בית המשפט את תשומת לבו של המשיב 1 (להלן: שב"ס ) "למצבו הנפשי של [המבקש] ולצורך במעקב אחר מצבו הנפשי וטיפול בהתאם לקביעת רופאי שב"ס". ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה ביום 1.2.2010 (ע"פ 6922/08 פלוני נגד מדינת ישראל

(טרם פורסם, 1.2.2010)), וביום 1.3.2010 החל המבקש בריצוי המאסר. מועד שחרורו המינהלי המלא של המבקש אמור לחול ביום 22.1.2012.

2.

נוכח העובדה שהמבקש מרצה את עונשו בגין עבירות מין ואלימות שבוצעו כלפי מי שהייתה בת זוגו, קבע שירות בתי הסוהר בהתאם להוראות פקודת נציבות שירות בתי הסוהר מספר 04.40.00, שעניינה "חופשות אסירים" (להלן: פקודת החופשות או הפקודה ), כי לצורך הכרעה בשאלת הוצאתו לחופשות נדרשת בין היתר חוות דעת מטעם הוועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב או הוועדה ). בסיכום הדיון האחרון שהתקיים בפני ועדת אלמ"ב בעניינו של המבקש ביום 15.2.2011, קבעו חברי הוועדה כי הם אינם ממליצים על שחרורו המוקדם או על יציאתו לחופשות, אף לא בתנאים מגבילים. הוועדה עמדה בחוות דעתה על הזעזוע האמוציונאלי הקשה שחוותה המתלוננת ועל הטיפול הנפשי והתרופתי לו נזקקה בעקבות מעשי המבקש, וכן ציינה כי למבקש עצמו "רקע פסיכיאטרי" וכי הוא חווה משבר נפשי שבעקבותיו עבר טיפול במהלך מאסרו. כן הדגישה הוועדה כי המבקש מתקשה להכיר בכך שהמעשים שבגינם הורשע קשורים לתחום האלימות במשפחה, ודחתה את טענת בא-כוחו לפיה לא היה מקום לסווגו כמי שזקוק לחוות דעת מטעם ועדת אלמ"ב לצורך הכרעה בשאלת שחרורו לחופשות (להלן: אסיר אלמ"ב ). הוועדה ציינה כי לצורך הכרה בקיומם של יחסים זוגיים אין הכרח בקיום משק בית משותף ועוד ציינה הוועדה כי המבקש שולל את ביצוע העבירות המיוחסות לו וכי אף שהוא מודה כי התנהגותו המינית כלפי המתלוננת הייתה אולי בוטה, הוא אינו סבור שפרץ גבולות אסורים או התנהג באלימות כלפיה. חברי הוועדה הדגישו את התרשמותם כי מדובר באדם המרוכז בצרכיו, תופס עצמו כקורבן, אינו מגלה אמפטיה לסבלה של המתלוננת ונעדר תובנה להשלכות מעשיו עליה. הוועדה נתנה דעתה לחוות-הדעת מטעם גורמי מרכז בריאות הנפש בשירות בתי הסוהר (להלן: מב"ן ), אשר לא הביעו התנגדות ליציאתו של המבקש לחופשות קצרות בתנאים מגבילים, נוכח התרשמותם כי רמת מסוכנותו המינית הינה נמוכה לטווח הקצר; לחוות-דעתו של מטפל פרטי שהתרשם מרמת מסוכנות נמוכה לביצוע עבירות מין חוזרות על ידו; וכן לכך שחלף זמן רב בין מועד ביצוע העבירה ומועד הרשעתו. אולם, כך ציינה הוועדה, לצורך הכחדתם של דפוסים אלימים נדרש תהליך טיפולי אינטנסיבי, מעמיק וממושך ובנסיבות העניין סברה הועדה כי "אופי העבירה וחומרתה, התייחסותו [של המבקש] לעבירה, רקעו הפסיכוטי והעובדה ששולל צורך בטיפול כלשהו, כל אלה בחוברם יחדיו ובחוברם למידע המפורט בחלק החסוי של חוו"[ה]ד, מלמדים, להערכתנו, על קיומו של פוטנציאל גבוה למסוכנות מצידו [של המבקש] ולכן איננו ממליצים על שחרורו המוקדם ולא על יציאתו לחופשות, אף לא בתנאים מגבילים".

נוכח המלצתה השלילית של ועדת אלמ"ב ונימוקיה, ולאחר בחינת המסמכים הצריכים לעניין, החליט שירות בתי הסוהר לדחות את בקשת המבקש לצאת לחופשות.

3.

המבקש לא השלים עם החלטה זו והגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בה עתר כי יורה למשיבים לאשר את יציאתו לחופשות. בעתירתו טען המבקש כי במהלך עשר השנים שחלפו מאז ביצוע העבירה בה הורשע ועד תחילת ריצוי מאסרו הוא היה משוחרר ללא כל תנאי, חי במערכות יחסים זוגיות, ולא נפתח נגדו כל תיק פלילי. כן טען המבקש כי נוכח הרשעתו בעבירות מין הוא נבדק על-ידי מב"ן, אשר מצא כי הוא נעדר מסוכנות שיש בה כדי למנוע את יציאתו לחופשות, והוסיף כי לא היה מקום בנסיבות העניין לסווגו כאסיר אלמ"ב הואיל ולא ניהל משק בית משותף עם המתלוננת, והואיל והעבירה בה הורשע בוצעה כחודש ימים לאחר שמערכת היחסים בין השניים באה לסיומה. לחלופין טען המבקש כי חוות דעתה של ועדת אלמ"ב נגועה במשוא פנים ובחוסר סבירות קיצונית. בהקשר זה נטען כי הוועדה שגתה כאשר זקפה לחובתו אירועים אשר קרו בינו לבין אסירים אחרים ואשר בעטיים אושפז במב"ן; כי זכותו להמשיך ולהתעקש על חפותו אף לאחר שהורשע בדין; כי לא ניתן משקל מספיק למשך הזמן הארוך בו היה משוחרר וניהל חיים נורמטיביים; וכן כי לא ניתן משקל מספיק לחוות דעתו של המטפל הפרטי אשר נפגש עימו טרם כניסתו למאסר וקבע כי מסוכנותו נמוכה. בדיון שהתקיים ביום 1.3.2011 בבית משפט קמא חזר בו המבקש מטענותיו לעניין סיווגו כאסיר אלמ"ב ומיקד אותן בסבירות החלטת הוועדה לגופה. הוא הציג בהקשר זה מכתבים מנשים עמן היה בקשר לאחר ביצוע העבירה וציין כי הוועדה התעלמה אף מכך שהפיצוי אשר נפסק לחובתו שולם על-ידו במלואו.

4.

בהחלטתו מיום 1.3.2011 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה, בקובעו כי אין מקום להתערב בהמלצת ועדת אלמ"ב ובהחלטת שב"ס. בית המשפט ציין כי אין לקבל את הטענה לפיה המבקש רשאי לעמוד על חפותו מבלי שהדבר ייזקף לחובתו במסגרת הערכת מסוכנותו, שכן משהורשע בדין אך לא נטל אחריות לביצוע העבירות ולא הכיר בפגיעה שנגרמה למתלוננת "קיים חשש רב כי יחזור על מעשיו במידה שיוצא אל מחוץ לשערי בית הכלא". אשר למכתבים שהציג המבקש ציין בית המשפט כי הוא אינו מחליף את שיקול דעתו של הגורם המקצועי, וכי ככל שסבר המבקש שיש בכוחם לסייע לטענותיו היה עליו להמציאם לוועדה קודם למתן החלטתה. לבסוף ציין בית המשפט כי הוא בחן גם את החלק החסוי של דו"ח ועדת אלמ"ב "הנוגע לזיקה לקורבן העבירה", וקבע על בסיסו כי "יש תמיכה ובסיס של ממש לשלילת חופשות [המבקש] בשל אינטרס ציבורי חשוב". מכאן הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

5.

בבקשתו שב המבקש וטוען כי חוות דעתה של ועדת אלמ"ב נגועה בחוסר סבירות במידה המחייבת את ביטולה, וכך גם החלטתו של בית משפט קמא. בהקשר זה מדגיש המבקש את חוות הדעת החיובית אשר ניתנה בעניינו מטעם מב"ן, וטוען כי על רקע זה המלצתה של ועדת אלמ"ב, אשר לשיטתו מקצועיותה פחותה במידה ניכרת, איננה סבירה. יתר על כן, נוכח אופייה הארעי של מערכת היחסים שניהל עם המתלוננת ונוכח העובדה שביצע את המעשים בהם הורשע רק לאחר סיומה, סבור המבקש כי ראוי היה להעדיף בעניינו את הערכת המסוכנות של מב"ן על פני זו של ועדת אלמ"ב. עוד שב המבקש ומדגיש את העובדה שהיה משוחרר תקופה ארוכה לאחר ביצוע העבירה, במהלכה ניהל אורח חיים נורמטיבי ולא הואשם בדבר.

6.

המשיבים, מצידם, סבורים כי דין הבקשה להידחות על הסף, בהדגישם כי אין מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המעלות בעיה משפטית בעלת חשיבות או שאלה שחשיבותה כללית. טענותיו הפרטניות של המבקש, כך נטען, נבחנו על ידי בית משפט קמא ונדחו. המשיבים מוסיפים וטוענים כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, בהדגישם כי הוצאתו של אסיר לחופשה הינה פריבילגיה הכפופה לשיקול דעת הגורמים המוסמכים. כן מפנים המשיבים להגדרתה של "עבירת אלימות במשפחה", על פי פרק א' לפקודת החופשות, הקובעת כי בן משפחה לצורך העניין יהא כהגדרתו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991 (להלן: חוק למניעת אלימות במשפחה ), "לרבות מי שהיה בן משפחה בעבר והוא אחד מאלה: (א) בן זוג, הורה או בן זוג של הורה ...". עוד קובעת הפקודה כי "בן זוג" הינו "מי שמקיים או שקיים מערכת יחסים זוגית, באופן קבוע או ארעי , לרבות ידוע בציבור ולרבות אדם שיש לאסיר ולו ילד משותף" (ההדגשות הוספו). הגדרה דומה, מציינים המשיבים, מצויה אף בהוראות תקנון העובדים הסוציאליים של משרד הרווחה, המסדירות בין היתר את מכלול הנושאים הנוגעים לועדת אלמ"ב. בהפנותם אל הוראותיה של פקודת החופשות מציינים המשיבים כי טרם קבלת החלטה על הוצאתו לחופשה של אסיר שהורשע בעבירות המהוות עבירות מין וכן עבירות אלימות כלפי בן משפחה, נדרשת חוות דעת מטעמו של גורם האמון על הערכת מסוכנותו המינית העדכנית של האסיר לפי חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006, וכן חוות דעת מטעם ועדת אלמ"ב שתתייחס למידת המסוכנות הנשקפת מהאסיר כלפי הקורבן ובני משפחתו. הרציונאל העומד בבסיס דרישה כפולה זו, מדגישים המשיבים, נעוץ בצורך להבטיח שני אינטרסים נבדלים זה מזה, הכרוכים בשאלת שחרורו של אסיר לחופשות כאמור: האחד, מסוכנותו המינית כלפי הציבור בכללותו, והשני, מסוכנותו כלפי קורבן העבירה ובני משפחתו. הגופים האמורים בוחנים אפוא תחומי מסוכנות שונים, כל אחד לפי תחום מומחיותו. כך למשל מציינים המשיבים כי בניגוד למב"ן, אשר ממקד את בדיקתו באסיר בלבד, ועדת אלמ"ב מקבלת דיווחים מגורמים שונים, המטפלים הן באסיר עצמו והן בקורבנותיו ובבני משפחותיהם. נוכח האמור, אין זה מן הנמנע שהמלצותיהם של הגופים השונים בעניינו של אותו אסיר תהיינה שונות.

על רקע האמור, טוענים המשיבים כי בנסיבות המקרה דנן היה מקום והיתה אף חובה להביא את עניינו של המבקש בפני ועדת אלמ"ב טרם מתן החלטה בבקשתו לצאת לחופשות, והם מדגישים לעניין זה כי אין לייחס משמעות מכרעת לפרק הזמן שבו נמשכה מערכת היחסים בין המבקש למתלוננת ואף לא לעובדה שזו הסתיימה טרם ביצוע המעשים שבגינם הורשע. אשר לסבירות ההחלטה גופה, טוענים המשיבים כי מכלול נסיבות העניין מלמד שהמלצת הוועדה בעניינו של המבקש אינה מקימה כל עילה להתערב בה, וכמוה גם החלטת שב"ס אשר אימצה אותה. בשים לב לכל האמור, טוענים המשיבים כי אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנימוקיה וכן בחומר החסוי שהוצג בפני בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקש לא הצביע על טעם המצדיק התערבות בהחלטת השב"ס שלא להתיר לו לצאת לחופשה ועל כן דין הבקשה להידחות. שב"ס ביסס את החלטתו על חוות דעתה של ועדת אלמ"ב, אשר נתנה את דעתה למכלול הנסיבות הרלוונטיות בעניינו של המבקש, והמליצה שלא לשחררו לחופשות נוכח פוטנציאל מסוכנות גבוה. המבקש טען תחילה כי כלל לא היה מקום לסווגו כאסיר אלמ"ב, אך זנח טענה זו במהלך הדיון בבית משפט קמא ואף בבקשה דנן דומה שהוא אינו שב לטענה זו אלא בשולי הדברים בלבד. כך או כך איני רואה מקום להידרש לסוגיה זו שלא נדונה וממילא לא הוכרעה על ידי בית משפט קמא. אציין עם זאת כי נוכח הגדרת "בן משפחה" בפקודת החופשות והגדרת "בן זוג" בפרט, וכן נוכח התכלית העומדת בבסיס אותה הגדרה המיועדת ליתן הגנה ראויה לנפגעי עבירות מן הסוג שבהן הורשע האסיר, יש טעם רב בעמדת המשיבים לפיה נדרשת במקרה כגון זה שלפנינו פרט לחוות דעת מב"ן גם חוות דעת של ועדת אלמ"ב המתייחסת להיבטים הקונקרטיים הנוגעים למסוכנותו של האסיר כלפי נפגע או נפגעת העבירה שביצע (ראו והשוו: רע"ב 7661/06 מחאג'נה נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (לא פורסם, 21.12.2006); רע"ב 5745/10 סאלח נ' שירות בתי הסוהר , פיסקאות י"א – ט"ו (טרם פורסם, 21.9.2010); וכן השוו: רע"ב 1573/05 צ' ב' נ' שירות בתי הסוהר , פיסקה 4 (לא פורסם, 18.5.2005)). בצדק ציינו המשיבים בהקשר זה כי כל אחד מהגופים הצריכים לענייננו אמון על הערכתו של היבט מסוכנות שונה: בחינתו של מב"ן מתמקדת במסוכנותו המינית של העבריין לשלום הציבור בכללותו, ואילו בחינתה של ועדת אלמ"ב עניינה במסוכנותו הפסיכו-סוציאלית של העבריין כלפי הנפגע או הנפגעת ובני משפחתם וכן בהשפעה שעלולה להיות ליציאתו לחופשה עליהם (ראו והשוו רע"ב 9898/06 זאהדה נ' שירות בתי הסוהר , פיסקה 11 (טרם פורסם, 18.11.2007)).

בענייננו, לא הצביע המבקש על פגם כלשהו שנפל בהמלצת ועדת אלמ"ב לגופה, והמלצה זו מקבלת חיזוק משמעותי מעיון בחלק החסוי של חוות-הדעת אשר כפי שציין בית משפט קמא יש בו "תמיכה ובסיס של ממש לשלילת חופשות העותר בשל אינטרס ציבורי חשוב". משמצאה הוועדה כי קיים "פוטנציאל גבוה למסוכנות מצידו [של המבקש]", קיים במקרה הזה צורך לוודא כי אותו פוטנציאל לא ימומש וצורך זה גובר על האינטרס של המבקש לצאת לחופשה (ראו והשוו: עע"א 6481/01 אל עביד נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 678, 714 (2003); רע"ב 5125/08 גרציאני נ' שירות בתי הסוהר , פיסקה 5 (טרם פורסם, 8.7.2008) ). בנסיבות אלה, אין למצוא פגם בהחלטת שב"ס אשר ראה לאמץ את המלצת הוועדה, וממילא אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא שדחה את העתירה.

הבקשה נדחית.