רע"ב 3148/11 איגור קופמן נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' טל, א' סטולר, ר' אמיר), בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 40812-03-11), אשר דחה את עתירת המבקש נגד החלטת נציב שירות בתי הסוהר (להלן: הנציב ) שלא לשחררו שחרור מוקדם, לפי סעיף 2 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: החוק ).

2.

המבקש הורשע בעבירות של זיוף וקבלת דבר במרמה, לאחר שזייף תעודות זהות ושטר ערבות, והתקשר באמצעותם בחוזי שכירות דירות. בגין מעשים אלו, גזר עליו בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט ד' בארי) 5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך 3,000 ₪. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ד' ברלינר, ג' קרא, ת' שפירא), באשר לחומרת העונש, נדחה.

המבקש לא התייצב במועד לביצוע עבודות השירות, ולפיכך, נאסר ביום 23.12.10. ביום 18.1.11 החליט מפקד מחוז מרכז, מטעם הממונה על עבודות שירות, על הפסקה מנהלית של עבודות השירות ועל המרתן בעונש מאסר. עתירה שהגיש המבקש נגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט א' טל), נדחתה. בסמוך למועד תום 2/3 מתקופת המעצר, שחל ביום 1.4.11, הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם לנציב, הממונה על שחרורם המוקדם של אסירים שנדונו למאסר שמשכו קצר משישה חודשים (לפי סעיף 2 לחוק). הבקשה נדחתה, מן הטעם שהמבקש מרצה את מאסרו לאחר הפסקה מנהלית של עבודות שירות, וניכר שהמאסר לא היווה עבורו גורם מרתיע.

3.

המבקש עתר לבית המשפט המחוזי מרכז נגד החלטה זו. בית המשפט דחה את העתירה, בקובעו כי הנציב שקל בהחלטתו את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובכללם השיקולים לקולת המבקש – עברו הפלילי הנקי, וחלוף הזמן מאז בוצעו העבירות, בשנת 2002. בכף החובה, מנגד, ניצבה אי-התייצבות המבקש לריצוי עבודות השירות וניסיונותיו להתחמק מהממונה על עבודות השירות. בסופו של יום, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת הנציב, בהיותה מידתית ועומדת במתחם הסבירות.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

4.

בא כוחו של המבקש טוען כי הנציב דחה את הבקשה לשחרור מוקדם ללא כל נימוק מוצדק, ומבלי שהתחשב בכך שלא נשקפת מן המבקש מסוכנות, נוכח מועד ביצוען הרחוק של העבירות, והעובדה שלפני מועד זה ולאחריו לא עבר המבקש כל עבירה. לדידו, ההחלטה שלא לשחרר את המבקש שחרור מוקדם, היא כעונש נוסף בגין אי התייצבותו לריצויי עבודות השירות, מעשה שהמבקש כבר נענש עליו בעצם מאסרו. הוא מוסיף כי היעדרות המבקש מביתו משפיעה לרעה על מצבן הרגשי של בת-זוגו ובתו, וכן כי מצבה הכלכלי של המשפחה קשה ביותר.

5.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף. לטענתה, נימוקי הבקשה אינם חורגים מנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש, ואינם מעלים כל סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין, היא גורסת כי לא נפל כל פגם בהחלטת הנציב, אשר שקל בהחלטתו את מכלול השיקולים הצריכים לעניינו של המבקש, כמתחייב בסעיף 2 לחוק. המשיבה סבורה כי אי-התייצבות המבקש לריצוי עבודות השירות עומדת לו לרועץ, ומהווה שיקול רלוונטי בהחלטת הנציב שלא לשחררו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, בתשובת המשיבה, ובהחלטת בית המשפט קמא, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות. הלכה ידועה היא כי ככלל, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.86); רע"ב 9011/02

גולדנברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.03); רע"ב 4539/97 יונס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.10.97)) . במקרה דנן, טענות בא כוחו של המבקש נוגעות רובן ככולן לנסיבות המקרה הקונקרטי ולנסיבותיו האישיות של המבקש, ואינן מעלות כל סוגיה משפטית עקרונית או כללית. למותר לציין כי הטענות נבחנו גם על ידי ערכאת הערעור – ונדחו. משכך, אין לקבוע כי הבקשה עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור.

7.

למעלה מן הצורך, יאמר כי לאסיר אין כל זכות מוקנית לשחרור מוקדם (ראו: רע"ב 11991/04 בן לולו נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 4.1.05); רע"ב 1559/03 מ"י נ' סוויסה , פ"ד נח (1) 880, 892 (2003)). שכן ההחלטה על שחרורו המוקדם של אסיר, המרצה עונש בן 6 חודשים או פחות, נתונה לשיקול דעתו של הנציב (סעיף 2 לחוק). בהפעלת שיקול הדעת, לא יורה הנציב על שחרור מוקדם, "אלא אם כן שוכנע כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את לשלום הציבור" (סעיף 2 לחוק). במקרה דנן, ציין הנציב בהחלטתו כי הגם שלא נרשמו בעיות משמעת לחובת המבקש במהלך מאסרו, והגם שלא התקבל חומר מודיעין שלילי בעניינו, אין הצדקה להורות על שחרורו המוקדם, בשל התחמקות המבקש מריצוי עבודות השירות, באופן המעיד כי האיום שבמאסר לא היווה עבורו גורם מרתיע. כבית משפט קמא, אף אני סבורה כי לא נפל כל פגם המצדיק התערבות בהחלטת הנציב. התנהגות המבקש למול הממונה על עבודות השירות, שכללה מסירת מידע כוזב במטרה להתחמק מריצוי עונשו, בהחלט מהווה שיקול רלוונטי במכלול השיקולים אותם צריך הנציב להביא בחשבון בבחינת בקשה לשחרור מוקדם.

למעלה מן הצורך, אציין כי מועד שחרורו המנהלי של המבקש קבוע ליום 8.5.11, ומועד שחרורו המלא קבוע ליום 22.5.11, כך שבמועד קרוב ביותר עתיד המבקש לשוב לביתו ולמשפחתו. יש לקוות כי הוא יוסיף לדבוק בדרך החיובית בה נהג לפני ביצוע העבירות ולאחריהן, יתרחק מעולם הפשע, ויפנה לסייע למשפחתו, אשר לטענת בא כוחו, זקוקה לעזרתו.

הבקשה, אפוא, נדחית.