רע"ב 3330/05 אריה שיראזי נ. מדינת ישראל

א.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים גרוס, סגן נשיא, קובו ורובינשטיין) מיום 28.3.05, בו דחה עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (בראשות סגן הנשיא בדימוס שרון) מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, שלא לאפשר למבקש שחרור מוקדם.

ב.לרקע הדברים: המבקש מרצה מאסר של שבעה חודשים בעבירת איומים. כאמור בהחלטתה של ועדת השחרורים, המדובר במאסר שלישי (קדמו לכך מאסר של 9 חודשים ומאסר של 7 שנים וארבעה חודשים). את מעצרו, כטעון הגנה, הוא מרצה בבית המעצר באבו-כביר, והתנהגותו כאסיר כשלעצמה תקינה. עם זאת, החליטה הוועדה שלא לשחררו, בשל עברו הפלילי המכביד, הכולל 8 הרשעות משנות השמונים, לרבות אלימות, ובגלל חוות דעת חמורה של המשטרה בדבר מעורבות פלילית של המבקש בעת מאסרו, לעניין זה עיינה הועדה במידע חסוי ושוכנעה כי יש במבקש חומרה, בסכנו את שלום הציבור.

ג.ערעור המבקש נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי, שגם עיין בחומר החסוי וסבר כי היה מקום לשקול אותו, בנוסף לרקע הפלילי.

ד.בבקשת רשות הערעור נטען, כי לא נתקבלה תמצית החומר הסודי על-ידי הסנגוריה, וישנו כשל היגיון בכך שנטען על פי חומר זה כי המבקש עובר עבירות בהיותו בכלא, בעוד בית המעצר מציין לטובה את התנהגותו; עוד נאמר, כי תנאי המעצר קשים, ונמנעות ממנו זכויות אסיר שונות.

ה.בתשובת המדינה נטען, ראשית כי אין הבקשה מעלה שאלה משפטית או כללית אחרת הראויה לרשות ערעור; על פי הדין על הועדה להשתכנע כי האסיר ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. ההסתמכות על החומר החסוי היא כדין, והחומר החסוי מצביע על מסוכנות רבה של המבקש.

ו.עיינתי בבקשה, בהחלטות הקודמות ובחומר החסוי שעמד לנגד עיניהם של ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי. נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור.

ז.(1) ראשית, רשות ערעור לבית משפט זה על פסקי דין בעתירות אסיר ניתנת ככלל במשורה, כשמתגלה בבקשה עניין בעל חשיבות משפטית או כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (הנשיא שמגר) ). על דברים אלה חזר בית משפט זה פעמים רבות, ואין צורך להכביר מלים על הטעם לכך; ראו גם אלי שרון, שחרור מוקדם ממאסר , 350. בהקשר דנא, של ועדות השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, המדובר בגלגול שלישי של התיק, לאחר שנדון בועדת שחרורים בראשות שופט, ובערעור בפני שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי. גלגול שלישי לבית משפט זה, כמקביליו בעניינים פלילים ואזרחיים (למעט – במיוחד – דיני המעצרים), טעון רשות (סעיף 25(ה) לחוק שחרור על תנאי ממאסר). הדברים, דוגמה למקרים שבהם עשויה להינתן הרשות, היא כשנתחדשה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הלכה (שרון, שחרור מוקדם ממאסר, שם ).

ענייננו אינו מעלה שאלה משפטית רחבה, חידוש הלכה או מעין אלה; לפיכך, על פניו, אין מקום להעתר לבקשה.

(2) ואולם, כיוון שבזכויות אדם היושב בכלא עסקינן, ראיתי לנכון לעיין גם אנכי בחומר החסוי, שבסופו של יום היתה לו השפעה רבה על החלטת ועדת השחרורים ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי. העיון בכך מעוגן בחוק (סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי ממאסר), ואף, השימוש בחומר לצורך ההחלטה (סעיף 16(ב)); ראו שרון שם , 144-142.

(3) בעיון בחומר החסוי, סבורני כי אכן – כפי שסברו קודמי בועדה ובבית המשפט – יש ממש בחששות הקשורים במסוכנותו של המבקש, וכי בדין לא שוכנעה הועדה כי "האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" (סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר). מסוכנותו של המבקש העולה מן החומר החסוי הצטרפה לבעייתיות שבעברו הפלילי.

(4) אכן, סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מתאר שורת שיקולים המובאים בחשבון לצורך החלטתה של ועדת השחרורים, וכפועל יוצא – בגדרי הביקורת השיפוטית. הרשעות קודמות, מעורבות בפעילות עבריינית בין בתוך כותלי הכלא ובין מחוצה להם, הם בין אלה, כמו ההתנהגות במהלך תקופת המאסר. בענייננו אמנם התנהגותו ה"מקומית" של המבקש במקום מאסרו – ולמרבה הצער, נוכח היותו טעון הגנה, מצוי הוא בבית מעצר ולא בבית כלא רגיל – היא חיובית, כמדווח. אך זהו המעגל הפנימי בלבד; ישנו מעגל שמעבר לכך, והוא המוצא ביטויו בחומר החסוי. במעגל זה, המצטרף להרשעות הקודמות, מתגלה מסוכנות של האסיר, ובדין השתכנעו איפוא הועדה ובית המשפט באשר השתכנעו; שיקוליהם היו כדין, וההליך היה הוגן (ראו ע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס , פ"ד לז(2), 688, 694-93 (השופט כתארו אז, ברק)). לפיכך, אין "כשל היגיון", כטענת המבקש, בפער שבין התנהגותו היומיומית במקום מאסרו לבין התנהגותו ה"חיצונית", המתוארת בחומר החסוי, שעל פי אופיו לא ניתן היה להציגו. אוסיף כי אכן, הדעת נותנת שתנאי המאסר אינם קלים, במיוחד כששוהה אדם בבית מעצר; ואולם, באשר לזכויות ספציפיות, ככל שהוא זכאי להן ואינו מקבלן, בידו לפנות בעתירת אסיר פרטנית, וההליך דנא אינו המקום לכך.

(5) אין בידי איפוא להעתר לבקשה.