רע"ב 3572/17 בני סלע נ. שירות בתי הסוהר- מחלקת האסיר - זימונים

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כבוד השופט א' משניות ) ב-עת"א 50534-06-16 מיום 3.1.2017, שבו נדחתה עתירת המבקש שטען להפרת זכויותיו בעת שהושם בתנאי בידוד במסגרת כליאתו בבית הסוהר.

2.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש של כ-40 שנות מאסר החל משנת 1999, בגין עבירות מין ועבירות נוספות, ובתקופה הרלוונטית שהה בכלא השרון. המבקש הושם בתנאי בידוד למספר ימים בין התאריכים 8.6.2016-26.5.2016, כצעד ענישתי שנקט נגדו המשיב (ראו סעיף 58(א)(4) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971; פקודות נציבות שב"ס מס' 04.13.00 שעניינה "דין משמעתי אסירים", ומס' 04.14.00 שעניינה "החזקה בבידוד"), וביום 16.6.2016 הגיש את העתירה דנן לבית משפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד. המבקש הלין בעתירה על כך שבעת השהייה בבידוד הופרו לכאורה זכויותיו בכך שלא קיבל ירקות על פי הדיאטה שהותאמה לו; לא קיבל מים חמים לצורך הכנת שתיה חמה; ולא הורשה לכבס את בגדיו או להחליפם.

בית המשפט מרכז-לוד (כבוד הנשיא א' טל ) קיים דיון מקדמי בעתירה ביום 28.11.2016, ונקבע כי העותר לא יחויב באגרה בגינה וכי הדיון בעתירה לגופה יועבר לבית המשפט בבאר שבע, היות שהמבקש עבר לרצות את עונשו בכלא אשל. ביום 3.1.2017 קיים בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע דיון בנוכחות המבקש, שייצג את עצמו, ובאת-כוח המשיב, והצדדים שטחו את טענותיהם. פסק הדין נושא הבקשה ניתן באותו יום, במעמד הצדדים.

בפסק הדין עמד בית המשפט על כך שגם בבידוד זכאים אסירים לתנאים הבסיסיים המגיעים להם לפי פקודות המשיב, "למעט החלטות עונשיות שפוגעות בחלק מהזכויות", ובכלל זה קבלת מזון שמתאים לאסיר ומתן אפשרות לעתור נגד עוולות ככל שנעשו לו. במקרה דנן נקבע כי יש קושי ממשי "לבדוק את טענותיו באופן פרטני", הואיל וחלפו כשישה חודשים מאז שהיית המבקש בבידוד, שממנו הוצא כעבור ימים ספורים; ויתרה מכך, אין כל סעד אפקטיבי שניתן להושיט למבקש. לפיכך נדחתה העתירה.

3.

בבקשה שלפניי טוען המבקש כי שומה על בתי המשפט להעביר תחת שבט ביקורתם את החלטות המשיב הנוגעות לתנאי כליאה בבידוד, גם במבט לאחור – משום שאחרת לא תהיה כל ביקורת על המשיב בנושא זה, בהתחשב שכליאה כאמור היא על דרך הכלל מוגבלת בזמן; וייווצר מדרון חלקלק של פגיעה בזכויות אסירים. בהתייחס למקרה דנן נטען כי בידי המשיב מצויות ראיות שיאפשרו לבדוק את נכונות טענות המבקש, אך הן לא נחשפו לפני בית המשפט, בחוסר תום לב. מבוקש כי בית המשפט ייתן סעדים הצהרתיים הקובעים כי לאסירים עומדת הזכות לעתור נגד תנאי החזקתם בבידוד; וכי המשיב יחוייב בהגשת תצהירים בתמיכה לתשובותיו לעתירות אסירים, או שלמצער ייקבעו אמות מידה למקרים שבהם יידרש לעשות כן. לבסוף התבקש כי התיק יוחזר לבית משפט לעניינים מנהליים ל"השלמת שמיעת העתירה"; ועוד התבקש כי ימונה למבקש סניגור ציבורי.

המשיב טוען בתגובתו לבקשה כי אין מקום ליתן רשות ערעור, משום שהבקשה אינה מעוררת שאלות כלליות או עקרוניות. בהתייחס לאפשרות לעתור נגד תנאי ההחזקה בבידוד, המשיב מדגיש כי אסירים זכאים לעתור לבית המשפט גם בעת השהייה בבידוד; וכך גם לאחר היציאה ממנו, ככל שהעניין עודנו אקטואלי. בהתייחס לאמות המידה להגשת תצהיר מאת המשיב בהליכים מסוג זה, מודגש כי הטענה מועלית לראשונה בבקשה דנן; ולגוף העניין המשיב מציין כי בהתאם להוראת תקנה 4(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 (להלן: התקנה ), לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת בשאלה אם לחייב את המשיב בהגשת תצהיר. משבית המשפט קמא לא דן בסוגיה זו שכאמור כלל לא עלתה לפניו, לא הונחה תשתית המצדיקה התערבות בשיקול דעתו.

4.

הסניגוריה הציבורית התבקשה להביע את עמדתה ביחס לשאלת ייצוג המבקש. הסניגוריה מדגישה כי אסירים הנתונים בענישה כגון בידוד מצויים במצב פגיע ביותר וב"שליטתו העזה ביותר" של המשיב, ומשכך יש חשיבות לדון בעתירותיהם בהקדם האפשרי; אך במקרה דנן ולנוכח חלוף הזמן ואופי הסעדים שניתן להעניק למבקש, הסניגוריה סבורה כי "מבחינה פרקטית", אין הצדקה למינוי סניגור למבקש בהליך זה.

ייאמר כבר עתה, כי בהתאם לעמדת הסניגוריה הציבורית לא מצאתי להורות כי ימונה למבקש סניגור ציבורי. עוד יוער כי סוגיית חיוב המבקש בתשלום אגרת בית משפט, שהסניגוריה מתייחסת אליה בהקשר לפרק הזמן שחלף עד לבירור העתירה – סוגיה המיוחדת למבקש לנוכח החלטה שניתנה בעניינו עקב ריבוי עתירות אסיר המוגשות על ידו (ראו רע"ב 6188/11) – תלויה ועומדת בבית משפט זה (רע"ב 8411/16).

5.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה דנן איננה ממוקדת בתנאים שבהם הוחזק המבקש בבידוד כשלעצמם, כי אם בטענות כלליות הנוגעות להתנהלות המשיב ביחס לעתירות אסירים. כפי שיבואר להלן בתמצית, לא מצאתי בטענות הללו כל ממש; וממילא לעריכת דיון מקיף בהן לא תהיה כל נפקות מעשית, הואיל ולא ניתן להעניק למבקש, ואף לא מבוקש מטעמו, כל סעד אופרטיבי. משכך אין מקום למתן רשות לערער (ראו למשל, רע"ב 3236/17 כהן נ' שירות בתי הסוהר (20.4.2017); רע"ב 8586/14 עקל נ' שירות בתי הסוהר

(22.12.2014)).

לגופו של עניין, הטענה בדבר עצם האפשרות לעתור נגד תנאי ההחזקה של אסירים בבידוד המועלית בבקשה אין בה כל רבותא, הואיל והאפשרות ממילא קיימת – הן בעת השהייה בבידוד והן לאחר מכן – ופעולות המשיב בהקשר זה אינן חסינות מביקורת שיפוטית (ראו לדוגמה, החלטות בתי משפט לעניינים מנהליים ב-עע"א (ב"ש) 5798/08 מחמוד נ' מדינת ישראל – שב"ס (27.11.2008); עע"א (נצרת) 1559/06 ג'מאל נ' משטרת ישראל

(5.10.2006)). יפים לעניין זה הדברים שנאמרו אך לאחרונה מפי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין :

"אין האסיר מתערטל מזכויותיו כאדם, ואין הוא מאבד את החרויות הנתונות לכל אדם באשר הוא אדם, אלא אם הדבר נדרש לשם תכלית המאסר. כתלי בית הסוהר אינם 'חור שחור נורמטיבי', שמעבר לחומותיו אין זכויות ואין מגן " (בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח נ' השר לבטחון פנים , בפסקה ל"ג (13.6.2017)).

באשר לבקשה להורות כי המשיב יתמוך את תגובותיו בעתירות אסירים בתצהיר, התקנה

מורה כי "[...] רשאי

בית המשפט לצוות על המשיב להשיב תשובה בכתב, בלווית תצהיר או בלעדיו תוך זמן שיורה בית המשפט" (ההדגשות הוספו–ע'ב'); ויישום הוראה זו נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה (ראו רע"ב 7429/15 סלע נ' מדינת ישראל , בפסקה 24(א) (19.10.2016)). עם זאת יוער כי בסיטואציות כגון בידוד, דומני כי יכול שהכף תיטה לכיוון מתן הוראה למשיב שיתמוך את טענותיו בתצהיר, מחמת הקושי האינהרנטי עבור האסיר לבסס תשתית עובדתית לטענותיו.

6.

סוף דבר, הבקשה נדחית.