רע"ב 4271/08 בנימין קורן נ. שירות בתי הסוהר

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' רוזן ) בעע"א 1019/08 מיום 29.4.2008, אשר דחה את עתירת המבקש לאפשר לו לצאת לחופשות ממאסרו .

1.המבקש מרצה, החל מחודש נובמבר 2006, עונש של 60 חודשי מאסר, מהם 54 חודשי מאסר בפועל, בגין הרשעתו במגוון רחב של עבירות: שש עבירות שונות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שש עבירות של קבלת דבר במרמה, שש עבירות של גניבה, גניבת רכב, פירוק חלק מרכב, התפרצות לבית מגורים, הטרדה באמצעות מתקן בזק, פגיעה בפרטיות ואיומים – כאשר ארבעת העבירות האחרונות כוונו נגד מי שהייתה בת זוגו של המבקש (להלן: המתלוננת ).

בגזר דינו של המבקש צויין, בין היתר, כי לחובתו הרשעות קודמות, כי הוא ריצה בעבר מאסר ממושך, וכי מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו לא הניעו מלשוב לסורו.

ביום 27.11.2007 הובא עניינו של המבקש בפני הוועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה במחוז תל-אביב והמרכז (להלן: ועדת האלמ"ב ) על מנת לדון בבקשתו להיכלל בסבב חופשות. לאחר בחינת החומר שלפניה, החליטה ועדת האלמ"ב שלא להמליץ על הוצאתו של המבקש לחופשות, נוכח מסוכנותו. ועדת האלמ"ב הדגישה, כי המבקש אינו מגלה הבנה לגבי הפסול שבמעשיו, ואינו לוקח אחריות לפגיעות כלשהן במתלוננת. לתפיסתו, כל מעשיו נבעו מרצון לזכות בתשומת ליבה של המתלוננת, והוא כלל אינו רואה בהתנהגותו מעשים של אלימות או הטרדה כלפיה. בהתחשב בהמלצות ועדת האלמ"ב, הוחלט לדחות את בקשת המבקש כי יותר לו לצאת לחופשות. כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט רוזן ). בעתירתו, טען המבקש כי המלצת ועדת האלמ"ב בעניינו הייתה בלתי-מבוססת, כיוון שנתקבלה ללא שועדת האלמ"ב פגשה את המתלוננת עצמה. כמו כן, טען המבקש, כי בגין העבירות כנגד המתלוננת נגזר עליו רק מאסר על תנאי, וכי חודשי המאסר בפועל נגזרו עליו רק בגין עבירותיו האחרות. לפיכך, טען המבקש, כי לא נכון לשקול את ביצוע העבירות נגד המתלוננת כשיקול לעניין קביעת זכאותו לחופשות. בדיון בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביבי-יפו, הוצגה בפני בית המשפט חוות דעת מעודכנת של ועדת האלמ"ב, מיום 6.4.2008, החוזרת על ההמלצות שהובאו בחוות דעתה של ועדת האלמ"ב מיום 27.11.2007, וכן מידע מודיעיני מעודכן בעניינו של המבקש. בהחלטתו מיום 29.4.2008, דחה בית המשפט את עתירתו של המבקש. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי המלצת הועדה התבססה על מידע ממשי, המצדיק את עמדתה לפיה אין לאפשר למבקש לצאת לחופשות. כן ציין בית המשפט, כי ראוי לשקול מחדש את עניינו של המבקש בחלוף הזמן, בהתאם למקובל במקרים דומים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.

בבקשתו, חוזר המבקש על עיקרי טענותיו האמורות. לטענת המבקש, איומיו כנגד המתלוננת לא היו בגדר איום ממש, ועל כל פנים, כיוון שבגינם נגזרו עליו רק חודשי מאסר על תנאי, וגם זאת לאחר הסכמתו להסדר טיעון, אין לזקוף אותם לחובתו לעניין חופשותיו. כמו כן, טוען המבקש כי נעשה לו עוול בעיכוב קיומו של דיון נוסף בעניינו בועדת האלמ"ב, וזאת בניגוד לעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בתגובה לבקשה טוען המשיב כי אין כל בסיס משפטי להיענות לבקשה למתן רשות ערעור, וכי דינה להידחות על הסף. לגופה של הבקשה טוען המשיב כי אין כל צידוק עובדתי להוציא את המבקש לחופשות ממאסרו. לתגובת המשיב לבקשת רשות הערעור צורפה חוות דעת מעודכנת של ועדת האלמ"ב, מיום 4.9.2008, לאחר שהוועדה שבה והתכנסה בעניינו. בחוות דעת אחרונה זו, חוזרת ועדת האלמ"ב על המלצותיה בעניינו של המבקש. הוועדה מציינת בחוות דעתה כי "התרשמה מאסיר הזקוק לטיפול בתחום האלימות, אישיותו מאופיינת בקווים אובססיביים ונוקשים והוא עלול לסכן את הקרבן ובנות זוג עתידיות נוספות באם לא יעבור טיפול בבעיותיו".

הוועדה ממליצה למבקש להשתלב במסגרת טיפולית בתחום האלימות. כן נקבע, כי הועדה תשוב ותדון בעניינו של המבקש במהלך חודש יוני 2009.

3.דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית, הלכה היא כי רשות ערעור תינתן אך במקרים בהם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). בעניינו של המבקש, אין עולה כל בעיה בעלת אופי כזה. מעבר לצורך, יצוין כי אף לגופם של דברים לא מצאתי להיעתר לבקשה. המלצות ועדת האלמ"ב, שהיא הגורם המקצועי המוסמך לחוות דעה בעניינו של המבקש, ניתנו כולן על סמך מידע מבוסס ומפורט, ומתוך בחינה שקולה ומודעת של מצבו של המבקש. למותר לציין, כי גם אם בגין עבירותיו נגד המתלוננת נגזרו על המבקש אך חודשי מאסר על תנאי, אין בכך כדי לשלול, בהכרח, את מסוכנותו של המבקש. ועדת האלמ"ב היא הגורם המוסמך לקבוע בדבר מסוכנות זו, על סמך כלל החומר המוצג לפניה. משהוברר שבעניינו של המבקש כבר נתקיים דיון בועדת האלמ"ב מאז ההחלטה נשוא ערעור זה, וכן שקבוע דיון נוסף בעניינו, אין יסוד גם לטענתו כאילו מתרשל המשיב בטיפול בבקשתו ליציאה לחופשות. כעולה מכל אלה, בנסיבות עניינו של המבקש, אין עילה המצדיקה מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא. מובן, ששאלת מתן חופשה לאסיר שבה ונבדקת מעת לעת על פי נוהלי שירות בתי הסוהר, וכך ייעשה אף בעניינו של המבקש.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.