רע"ב/רעב"ס 54987-12-24 רע"ב/רעב"ס 54987-12-24

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' נחלון) מיום 26.11.2024 בעת"א 24974-10-24 בו נדחתה עתירה שהגיש המבקש נגד החלטת הממונה על עבודות שירות (להלן: הממונה) להורות על הפסקת עבודות השירות שריצה ועל נשיאת יתרת עונשו בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח.

1.עתירתו של המבקש לפני בית המשפט המחוזי נסובה בעיקר על חישוב מניין הימים שריצה בעבודות שירות. המבקש סירב להתייצב להמשך ביצוע עבודות השירות לאחר שטען כי על פי חישוביו סיים לרצות את עונשו, בעוד שלעמדת הממונה נותרו לו 14 ימי עבודה. המבקש טען כי היה מקום להחשיב כימי עבודת שירות את הימים שבהם לא עבד, כגון הימים שבהם המתין לזימונו לוועדה רפואית; ימים שבהם פניותיו לממונה לא נענו; ימי ערבי חג; ועוד. כן העלה המבקש טענות בקשר לשימוע שנערך שלא נערך בלב פתוח ובנפש חפצה, וכי הגורם שערך אותו הוא הגורם שקיבל הלכה למעשה את ההחלטה בעניינו ולא הגורם המוסמך לכך.

2.בית המשפט דחה את טענות המבקש כי היה מקום לקחת בחשבון את הימים שבהם היה זמין לעבודה אך לא עבד מטעמים שלא היו תלויים בו, בקבעו כי טענות אלה עומדות בניגוד לדין ובניגוד לנהלים. נקבע כי חישוב ימי עבודה לעניין עבודות שירות אינו זהה לחישוב ימי עבודה לפי דיני העבודה. כן נדחו טענות המבקש בקשר לשימוע שנערך לו, ולא נמצא ממש בטענה כי ההחלטה על הפסקת עבודות השירות התקבלה שלא על ידי הגורם המוסמך. לבסוף צוין כי המבקש נמנע באופן עקבי לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו, ועליו לשאת בתוצאות הנובעות מכך.

3.מכאן לבקשה שלפנַי בה נטען כי למקרה זה השלכות רוחב והוא מעורר שאלות עקרוניות רבות המפורטות בבקשה. ברם, חלקן של השאלות המתעוררות לטענתו הן בעלות קשר חלקי בלבד ורחוק להחלטה מושא הבקשה (למשל בלשונו של המבקש בסעיף 3ט לבקשתו: "כיצד יתכן כי אין נוהל מסודר הקובע את המשך ביצוע עבודות השירות לאחר עתירה גם אם נדחתה?"); חלקן בעלות אופי רטורי (ובלשונו של המבקש בסעיף 3ז לבקשתו: "מה משמעות הנהלים המפורטים לעניין קיום השימוע, אם הם מופרים על ידה?"); ואף אחת מהן אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור לפי אמת המידה הנהוגה במתן רשות ערעור בעתירות אסירים (וראו לשם דוגמה: רעב"ס 37259-12-24 עבידייה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (15.12.2024); רעב"ס 10891-10-24 דרדריק נ' הממונה על עבודות שירות – מפקדת גוש דרום וירושלים, פסקה 5 (6.11.2024); רעב"ס 9471-10-24 אללה נ' הממונה על עבודות שירות, פסקה 7 (7.10.2024)). הבקשה נטועה אפוא כל כולה בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ובשאלה אם היה מוצדק במקרה קונקרטי זה להורות על הפסקת עבודות השירות, ועל כן אינה מקימה כל עילה למתן רשות ערעור.

4.מעבר לאמור, כפי שנקבע לא אחת, הטלת מאסר בדרך של עבודות שירות היא בגדר פריבילגיה המוענקת למורשע בדין, אשר בצידה ציפייה שעובד השירות ייטול את האחריות הכרוכה בכך (ראו למשל: רעב"ס 62336-08-24 קאק נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר, פסקה 13 (1.9.2024); רעב"ס 5784-10-24 שורטי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 6 (7.10.2024)). כאשר האסיר אינו עומד בדרישות אלו, ובכלל זאת כאשר הוא נעדר מעבודות השירות ללא אישור כדין, ניתן לשלול ממנו את הפריבילגיה כך שהוא ירצה את יתרת מאסרו מאחורי כותלי בית הסוהר (סעיף 51ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); וכן ראו: רע"ב 5314/23 אלסייד נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (1.8.2023); רע"ב 2409/23 באז נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 12 (7.5.2023)).

5.המבקש בענייננו טען כי יש להכיר בימים שבהם לא עבד מסיבות שלא היו תלויות בו, ומשכך הוא סיים זה מכבר את ריצוי עונשו. ברם, בצדק נדחתה טענה זו. המחוקק יצר הסדר ממצה לעניין הימים שיבואו בחשבון ימי עבודת השירות (וראו: סעיף 51ו(ג) וסעיף 51ז(ב)-(ד) לחוק; תקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות), התשע"ב-2011 (להלן: התקנות)), כאשר נקבע זה מכבר כי כל תקופה בה נעדר "עובד שירות" מהעבודה שלא בנסיבות המפורטות בחוק ובתקנות, לא תיחשב כתקופת ריצוי של העונש, אף אם ההיעדרות לא נגרמה "באשמתו" (ע"פ 990/19 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 10 (22.4.2020)). המחוקק יצר אפוא הסדר השואף לריצוי מירבי של ימי המאסר אשר נגזרו על עובד השירות, בדרך של תרומה לחברה, וזאת למעט ניכוי הכרחי של ימי ההיעדרות המנויים במפורש בדין (רע"ב 6298/19 פלוני נ' מדינת ישראל – הממונה על עבודות השירות מחוז מרכז, פסקה 11 (10.10.2019)).

6.אם כן, לא רק שהבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור, אלא שגם לגופו של עניין, אין כל מקום לטענות המבקש כי היה על הממונה לקחת בחשבון ימי היעדרות רבים ונוספים שאינם מנויים בחוק, לעניין חישוב ריצוי עונשו.

הבקשה נדחית.