רע"ב 5620/13 מון מקסים נ. שירות בתי הסוהר

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' טל

(סג"נ))

מתאריך 06.08.2013 ב-עת"א 60289-05-13 ו-עת"א 61691-05-13, בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש להחזירו למחלקת "טל" לגמילה מסמים (להלן: המחלקה ), להסיר את הגדרתו כטעון הגנה, לשלב אותו בסבב חופשות ולהעבירו לבית הסוהר "חרמון" (כך לשון העתירה).

להלן אביא הנתונים הצריכים לעניין.

רקע עובדתי

2.

המבקש נידון ל-16.5 שנות מאסר בגין עבירות של: הריגה, תקיפת שוטר, איומים, קבלת דבר במרמה וזיוף. המבקש התחיל בריצוי מאסרו בתאריך 01.09.2003. מועד שחרורו הצפוי של המבקש הוא 29.02.2020.

3.

המבקש התקבל למחלקה בתאריך 28.07.2011. לאורך תקופת שהותו במחלקה, התרשמו אנשי הצוות במחלקה כי המבקש ביקש להשתלב בתוכנית הטיפולית כדי להשיג רווחים משניים – כגון חופשות – ולא מתוך רצון אמיתי לעבור הליך טיפולי משמעותי. עוד התרשם סגל המחלקה כי המבקש אינו מקבל את כללי המסגרת, מתנגד לסמכות, יוצר פרובוקציות ומתגרה ביתר האסירים במחלקה. נוכח התנהגותו זו המבקש הורחק מספר פעמים מהמחלקה לפרקי זמן קצובים לצורך "חשבון נפש". בתאריך 08.11.2012 לאחר הרחקה נוספת, ביקש המבקש לשוב למחלקה. ועדת חריגים שהתכנסה לדון בבקשה זו החליטה לאפשר למבקש לשוב למחלקה לתקופת תנאי של חודש ימים. בתאריך 03.12.2012 התכנסה שוב ועדת החריגים שהתרשמה כי המבקש לא מראה כל התקדמות בהליכי הטיפול. חרף כך, ניתנה למבקש הזדמנות נוספת ואחרונה להישאר במחלקה. לאחר הפרה נוספת של כללי המחלקה – הורחק המבקש סופית מהמחלקה (בתאריך 15.01.2013).

יצויין עוד כי המבקש מוגדר כאסיר "טעון הגנה" לאור סכסוכים בינו לבין אסירים נוספים, שהתבטאו לאורך השנים במספר קטטות בהן היה מעורב, שבגין חלק מהן הועמד לדין משמעתי ונרשמה לו אזהרה חמורה.

4.

בתאריך 30.05.2013 עתר המבקש לבית המשפט קמא הנכבד בדרישות המפורטות בפיסקה 1 לעיל. לאחר שבית המשפט קמא הנכבד בחן את עמדת אנשי הצוות במחלקה, כמו גם את המידע המודיעיני הסודי – על בסיסו התקבלה ההחלטה לסווג את המבקש כ"טעון הגנה" על ידי הגורמים המוסמכים במשיב – דחה בית המשפט קמא הנכבד את עתירתו של המבקש בתאריך 06.08.2013.

על החלטה זו של בית משפט קמא הנכבד הוגשה הבקשה למתן רשות לערער שבפני.

טענות הצדדים

5.

בבקשתו טוען המבקש, שאיננו מיוצג, טענות עובדתיות במהותן ובמרכזן הטענות הבאות: לא נשקפת לו כל סכנה מפני אסירים אחרים, ראוי להקים ועדת חקירה בנוגע להתנהלות המחלקה, במשך 18 החודשים בהם היה מטופל במחלקה הוא לא היה מעורב בכל תקרית ועזיבתו את המחלקה נבעה מסירובו להמשיך ולהיות מושפל על ידי אסירים אחרים במחלקה. לבסוף, טוען המבקש כי "אין אסיר שיעז לפגוע בו" ולכן יש לשנות הגדרתו כ"טעון הגנה" ולהעבירו לבית הסוהר "חרמון", שהוא לטענת המבקש, הכלא האופטימאלי עבורו.

6.

בא-כח המשיב טוען בתגובתו לבקשה, שהוגשה בעקבות החלטתי מתאריך 09.10.2013, כי עתירתו של המבקש אינה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינו הפרטי של המבקש ולכן אין הצדקה להיעתר לבקשה. עוד טוען בא-כח המשיב, לגופם של דברים, כי למבקש אין כל זכות קנויה לקבוע את מקום מאסרו וכי החלטת צוות המחלקה להרחיק את המבקש ממנה היתה סבירה נוכח התנהגותו של המבקש. עוד הוא מציין בתגובתו כי הגדרתו של המבקש כ"טעון הגנה" מוצדקת נוכח החומר המודיעיני שהוצג בפני בית המשפט קמא הנכבד.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה – להידחות . הטעמים לכך יובאו בקצרה להלן.

8.

כלל הוא כי רשות ערעור על החלטה בעתירת אסיר תינתן במשורה, ורק במקרים חריגים שבהם מתעוררת סוגיה עקרונית, או בעיה משפטית בעלת תחולה כללית. בחינת נסיבות המקרה שלפנינו מעלה כי המקרה איננו בא בגדר החריגים לכלל הנ"ל. טענות המבקש מתמקדות בטעויות שנפלו, לדידו, בהחלטות הגורמים המוסמכים במשיב ובהחלטת בית המשפט קמא הנכבד והן נוגעות לעניינו של המבקש בלבד. המבקש לא העלה טענה החורגת מעניינו הפרטני, אשר מצדיקה מתן רשות ערעור, וזאת אף לפי הגישה המרחיבה יותר בנושא (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה פיסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א'

גרוניס (11.3.2009)). דין הבקשה להידחות, איפוא, ולוּ מטעם זה בלבד.

9.

אף לגופם של דברים, ולמעלה מן הנדרש – לא מצאתי כי החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא שגויה ומצריכה התערבות. אנמק קביעתי זו מיד בסמוך.

הרחקה מהמחלקה

10.

כאמור, בתאריך 15.01.2013 הורחק המבקש מהמחלקה נוכח התנהגותו, שהתאפיינה בהתנגדותו לסמכות סגל המחלקה, התגרות באסירים האחרים במחלקה, וחוסר קבלה של כללי המחלקה וזאת לאחר שאנשי סגל המחלקה שבו והתריעו בפניו כי הוא איננו מתקדם בהליך הטיפולי ואף הרחיקו אותו מספר פעמים לצורך "חשבון נפש" לאגפים אחרים – ללא הועיל.

11.

נראה כי נוכח התנהלותו של המבקש המתוארת לעיל – החלטת הגורמים המוסמכים במשיב להרחיקו מהמחלקה היתה סבירה, במיוחד בהתחשב בניסיונות הרבים שנעשו להשאירו במחלקה שהוכשלו על ידי המבקש עצמו. עולה מכך כי גם החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד – מוצדקת ואינני מוצא להתערב בה.

הגדרתו של המבקש כאסיר "טעון הגנה"

12.

פקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.04.00

(אסירים טעוני הגנה) מגדירה בפרק 04, סעיף ג.1 כי אסיר טעון הגנה הוא: "אסיר שיש יסוד סביר להניח על פי מידע, שנשקפת סכנה לשלומו כתוצאה מאפשרות פגיעה בו על ידי אסירים אחרים". לתגובת המשיב שהוגשה לי צורפה חוות דעת מטעם גורמי מודיעין במשיב, ובפני בית המשפט קמא הנכבד הוצג גם חומר סודי, המבסס חשש ממשי לשלומו של המבקש אם יוסר סיווגו כ"טעון הגנה". כשמתווסף לכך עברו המשמעתי של המבקש במהלך מאסרו – הכולל מעורבות בקטטות ואירועים אלימים בהם הותקף על ידי אסירים אחרים – נראה כי יש ממש בחשש לביטחונו של המבקש. טיעונו של המבקש כי "אין אסיר שיעז לנקוט בפעולה אלימה כלפיו" – איננו מתיישב איפוא עם החומר המודיעיני ולפיכך אין בידי לקבלו.

13.

נוכח האמור לעיל, לא נפל פגם גם בהחלטת הגורמים המוסמכים במשיב וכפועל יוצא אף בהחלטת בית המשפט קמא הנכבד להותיר על כנו את סיווגו של המשיב כ"טעון הגנה".

שילוב בסבב חופשות

14.

נקודת המוצא היא כי היציאה לחופשה איננה בבחינת זכות מוקנית לאסירים, אלא פריבילגיה (ראו למשל: רע"ב 5487/09

פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הרווחה (04.11.2009); רע"ב 5607/05 שרון חתואל נ' שרות בתי הסוהר (21.08.05) (להלן: עניין חתואל )). הטבה זו ניתנת למי שמפגין תפקוד חיובי בבית הסוהר, בין היתר על ידי שמירה על: סדרי המשטר, המשמעת וסדר היום בבית הסוהר ועל ידי השתלבות בתוכנית טיפולית (ראו: פרקים ד'- ה' לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 (חופשות אסירים )).

15.

שיקול הדעת בהחלטה על הוצאתם של אסירים לחופשות מוקנה, ככלל, לגורמים המקצועיים בשירות בתי הסוהר, ובית המשפט יטה להתערב בהחלטתם רק במקרים חריגים ביותר בהם לוקה ההחלטה המנהלית בחוסר סבירות קיצונית, או כאשר נפל בה פגם מהותי (ראו: רע"ב 3249/09

מדינת ישראל נ' הרשטיק (30.6.09)). החלטה בדבר הוצאתו של אסיר לחופשה מורכבת מאיזון בין הצורך האנושי של האסיר לצאת לחופשה כדי לעודד את רוחו ולחזק את שיקומו לבין אינטרסים ציבוריים (ראו: עע"א 6481/01 סולימאן אל עביד נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נז (6) 678, 709 (2003)). כשקיימת התנגשות, ולא ניתן ליישב בין האינטרסים הציבוריים לבין האינטרסים של האסיר – תינתן עדיפות לאינטרס הציבורי (ראו: עניין חתואל ).

16.

במקרה דנן, גורמי הטיפול בבית הסוהר התרשמו כי המבקש זקוק לטיפול וכי הוצאתו לחופשה לא רק שתפגע במוטיבציה של המבקש להשתלב בהליך טיפולי, ככל שקיימת, אלא גם תסכן את שלומו ואת שלום הציבור. נוסף לכך, כפי שציינתי לעיל, למבקש ישנו עבר משמעתי משמעותי, המחזק אף הוא את ההחלטה של המשיב למנוע את השתלבותו של המבקש בסבב חופשות בשלב זה. על כן לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא הנכבד אף בעניין זה.

העברה לבית הסוהר "חרמון"

17.

הלכה היא כי החלטה בדבר מקום הכליאה של אסירים, או שינויו נמצא בלב לבו של שיקול הדעת-המינהלי של המשיב וכי זכויות היסוד של אסיר אינן כוללות את הזכות לבחור את בית הכלא בו ישובץ (ראו: רע"ב 8535/99 אלגרושי נ' שירות בתי הסוהר (17.02.2000)). גם בהקשר זה בית המשפט איננו נוטה להתערב בהחלטות הגורמים המוסמכים במשיב אלא במקרים חריגים, כפי שציין חברי, השופט י' דנציגר ברע"ב 8126/11 מג'דבה נ' שירות בתי הסוהר (01.02.2012):

"ככלל, אין לאסיר זכות קנויה לגבי מקום הכליאה שלו, ונקודת המוצא היא שהחלטה להעבירו לבית כלא אחר אינה פוגעת בזכות יסוד שלו ואינה מבססת עילת תביעה או עתירה. נקבע לא אחת שהחלטות מסוג זה הן בליבת שיקול הדעת המינהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר, ועל פי רוב לא יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר בעניינים מסוג זה [ראו והשוו :

רע"ב 907/07

חביש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2007 );

רע"ב 7318/08

ברקאי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.2.2009); רע"ב 1460/11

אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר ( לא פורסם , 12.6.2011)]. החלטות מסוג זה מתבססות על מגוון רחב של שיקולים, בהם שיקולים כלל-מערכתיים כגון חלוקת עומס האסירים וצפיפות המתקנים, כמות הסוהרים במתקנים השונים ושיקולים נוספים מסוג זה, והתערבותו של בית המשפט בהן תהיה מצומצמת מאד ותישמר למקרים חריגים ביותר. יוער כי שיקולי נוחות של האסיר או נוחותם של בני משפחתו אינם משמשים בדרך כלל שיקול רלוונטי..."

18.

לא מצאתי בטענותיו של המבקש נימוק ענייני מדוע עליו להיות מועבר לבית הסוהר "חרמון". מנגד, נוכח האמור בפיסקה 12 שלעיל, העוסקת בסבירות הגדרתו של המבקש כאסיר "טעון הגנה", התנגדותם של נציגי המשיב להעברתו של המבקש לבית הסוהר "חרמון", שרמת האבטחה בו היא בינונית – הינה סבירה. עולה מהאמור כי גם החלטתו של בית המשפט קמא לדחות אף בקשה זו של המבקש – בדין יסודה.

19.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה, על כל ראשיה – נדחית .