רע"ב/רעב"ס 6870-23 רע"ב/רעב"ס 6870-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא ר' שפירא) ב-עת"א 58753-05-23 מיום 10.7.2023, במסגרתו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת המשיב 1 לסווגו כבעל פרופיל של "אסיר אלימות במשפחה" (להלן: אסיר אלמ"ב), ולא להחיל בעניינו מנגנון של שחרור מנהלי "מוגבר" על תקופת מאסרו.

2.המבקש מרצה החל מיום 15.2.2021 מאסר בפועל של 3 שנים בגין הרשעתו בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפה לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתמצית יתואר, כי על פי כתב האישום שבו המבקש הודה במסגרת הסדר טיעון, הלה קיבל במרמה כספים משתי נשים שעמן ניהל "קשרים רומנטיים ואינטימיים" (להלן: הנפגעות), באמצעות יצירת מצגי שווא שלפיהם הוא אלמן; מעוניין להינשא להן; חולה במחלה סופנית; וזקוק לסיוע במימון טיפולים רפואיים יקרים. לאחר שהנפגעות העבירו לו סכומי כסף, המבקש טען לפניהן בכזב כי הוא טס לחו"ל על מנת לעבור טיפולים רפואיים. בהמשך לכך, המבקש קיים עם הנפגעות שיחות טלפוניות בהן הציג את עצמו כאדם אחר, והודיע להן כי המבקש נפטר ממחלתו.

לנוכח הרשעתו במתואר בכתב האישום, המבקש סווג כאסיר אלמ"ב, ונקבע כי אין לשחררו בשחרור מנהלי מוקדם לפי סעיפים 68א ו-68ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971.

3.עתירת המבקש, כאמור, נדחתה. בית המשפט המחוזי עמד בפסק דינו תחילה על היות ההליך דנן הליך מנהלי ועל הנסיבות בהן יידרש בית המשפט לעתירה כנגד החלטתו של הגורם המקצועי, כמו גם על שיקול הדעת הרחב המסור לגורם המקצועי, אשר ההתערבות בו מצומצמת ביותר. במקרה זה, כך נקבע, לא נפל כל פגם בהחלטתו של המשיב 1.

עוד עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמבקש הורשע בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות כלפי שתי קורבנות, נשים, שהיו סבורות על פי מצגי השווא שהציג להן שהן בנות זוגו, וכי המבקש טען לפני שירות המבחן כי בכל הנוגע לנפגעת העבירה מושא האישום השני, הקשר שהתפתח עמה "היה משמעותי עבורו והוא התכוון להינשא לה". לנוכח זאת, נקבע לא ניתן לקבל את טענתו כי לא היה מדובר בבנות זוג, אשר על פי ההגדרה מהוות "בן משפחה". נוסף על כך, נקבע כי ניתן להתרשם מגזר דינו של המבקש כי פגיעתו בנפגעות שעמן ניהל לכאורה קשר זוגי, כך לפחות הן היו סבורות בהתאם למצגי השווא שהציג לפניהן, היוותה "ניצול חולשה ואלימות כלכלית", וכי המבקש שלל מהן כספים בסכומים ניכרים, באופן שפגע באוטונומיה שלהן וברצונן החופשי. לאור האמור, נקבע כי לא נפל פגם בקביעה כי עבירות המבקש הן עבירות אלימות לעניין סיווגו כאסיר אלמ"ב.

4.בבקשה שלפניי, לטענת המבקש, עניינו מעלה סוגיה משפטית עקרונית בדבר הפרשנות שיש ליתן לסעיף 1 בתוספת לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, הרלוונטי לסיווג אסירי אלמ"ב (להלן: החוק ו-התוספת). לשיטתו, בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי נפגעות העבירה הן בנות זוגו לשעבר, שכן הקשר עמן נוצר רק לצורך ביצוע עבירות המרמה, וכי אין די בסברתן כי היו בנות זוגו. כמו כן, נטען כי טרם נקבע אילו התנהגויות עולות כדי פגיעה "בחירותו או שלוות חייו של בן משפחתו", כלשון התוספת, והדבר "יוצר", כהגדרתו, החלטות שרירותיות בסיווג אסירים. בפרט, נטען כי "אלימות כלכלית" אינה נכללת בגדר העבירות המנויות בסעיף 1 לתוספת; כי עבירות המרמה שהמבקש ביצע ממילא אינן דומות באופיין ל"אלימות כלכלית"; וכי הפרעה לשלוות חייו של בן זוג אין בה די כדי להוות עבירת אלימות לפי סעיף 1 לתוספת.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בעתירת אסיר תינתן רק במקרים המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או במקרים של עיוות דין (רע"ב 5014/23 ואכד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (29.6.2023)). עם זאת, קיימת גישה מקלה שלפיה במקרים בהם ההחלטה הראשונה בעניינו של אסיר התקבלה על ידי גוף מנהלי וההחלטה השנייה בלבד התקבלה על ידי גוף שיפוטי ניתן להקל בתנאים לקבלת רשות הערעור (רע"ב 4833/23 אבו סרחאן נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (25.6.2023)). גם בהתחשב בכך, הבקשה שלפניי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

6.תחילה, יצוין כי לא מצאתי ממש בטענות המבקש ביחס להגדרת הנפגעות כבנות זוגו לשעבר, שמכוחה נקבע כי מדובר בבנות משפחתו, בהתאם להגדרה בחוק. קביעה זו נסמכה כנדרש על כלל הראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי בדבר מערכות היחסים של המבקש עם הנפגעות, כאשר לצד עדויות הנפגעות נלקח בחשבון גם הנאמר על ידי המבקש לפני שירות המבחן. ממילא, מדובר בהכרעה עובדתית אשר ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בה (ע"פ 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (30.7.2023)).

7.אשר למעשי המבקש, סעיף 11(א) לחוק מסייג את תחולתו של מנגנון השחרור המנהלי ביחס לאסירים שביצעו, בין היתר, עבירות אלימות המנויות בסעיף 1 לתוספת:

"עבירות אלימות שביצע האסיר כלפי בן משפחתו, לרבות כליאת שווא של בן משפחתו או עבירה אחרת שפגעה בחירותו או בשלוות חייו של בן משפחתו, ולרבות עבירות של התעללות, הזנחה או נטישה של בן משפחתו" [ההדגשות הוספו – י' א'].

8.בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי בדין סווג המבקש כאסיר אלמ"ב, תוך שצוין כי "אין ספק שבמעשיו פגע העותר [המבקש – י' א'] בשלוות נפשן של המתלוננות ואף הותיר בנפשן צלקות". בראי זאת, ובניגוד לנטען, לא מתעוררת בענייננו סוגיה עקרונית בדבר פרשנות החוק ביחס ל"אלימות כלכלית", אלא מדובר, הלכה למעשה, בהשגות כלפי יישום החוק בנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש, אשר אינן מתאימות, כאמור, לבירור במסגרת בקשות רשות ערעור על עתירות אסיר (ראו: רע"ב 6829/23 מאחמיד נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 3 (20.9.2023)).

כפי שעולה מכתב האישום, המבקש ניצל את תום ליבן של הנפגעות ויצר עמן קשרים אינטימיים על מנת להונותן. לאחר מכן, באמצעות מצגי שווא וניצול רגשותיהן כלפיו, הוא גרם להן להעביר לידיו במרמה עשרות אלפי שקלים, כאשר הוא טוען בכזב כי הוא חולה במחלה סופנית וזקוק לעזרה במימון טיפולים רפואיים יקרים. ברי כי מעשי המרמה שביצע התאפשרו לנוכח ובהתבסס על קשרי הזוגיות עם הנפגעות; כי לנפגעות נגרמו מהם נזקים נפשיים ניכרים; וכי חירותן ושלוות חייהן נפגעו גם כן, כנדרש בסעיף 1 לתוספת. לאור כלל האמור, לא מצאתי כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק מתן רשות ערעור.

9.אשר על כן, הבקשה נדחית.