רע"ב 7796/12 ממן יוסף נ. שירות בתי הסוהר

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 4928-08-12, השופטת ק' רג'יניאנו ) מיום 16.10.2012. בפסק הדין נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש כנגד אי-שילובו בסבב חופשות מן הכלא, ואף לא בתוכנית שיקום בכלא.

2.

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בביצוע שתי עבירות שוד בנסיבות מחמירות, בעבירת שוד שלא בנסיבות מחמירות, בניסיון שוד בנסיבות מחמירות ובבריחה ממשמורת חוקית שהוא נתון בה בגין פשע. העבירות האמורות בוצעו בעת שיצא לחופשה מבית הכלא, שבו ריצה באותה עת עונש של שבע שנות מאסר בגין שוד מזוין וחטיפה. ביום 29.12.1999 גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 40198/99, השופטת ס' רוטלוי ), עונש של 12.5 שנות מאסר בפועל, במצטבר לעונש אחר שאותו החל כבר לרצות. כן הורה בית המשפט המחוזי על הפעלת שני עונשי מאסר על תנאי שהוטלו על המבקש בתיקים קודמים ועלו ביחד כדי ארבע וחצי שנות מאסר נוספות. בסך הכול גזר בית המשפט המחוזי על המבקש 17 שנות מאסר בפועל. המבקש ערער על פסק הדין לבית משפט זה (ע"פ 537/00, הנשיא א' ברק , השופט א' א' לוי והשופטת (כתוארה אז) מ' נאור ), וערעורו התקבל באופן חלקי כך שעונשו הועמד על 10.5 שנות מאסר בפועל, במצטבר לשבע שנות המאסר שנגזרו עליו קודם לכן, כאמור, בתיק קודם. התוצאה היא שהמבקש מרצה מאז יום 2.12.1996 עונש מאסר העומד בחשבון כולל על 17.5 שנות מאסר.

3.

בשנת 2003 הוגדר המבקש כאסיר בסיכון גבוה לבריחה, נוכח העובדה שביצע, כאמור, עבירות במהלך חופשה ממאסרו בשנת 1999 ועל יסוד מידע שהתקבל על כוונתו שלא לשוב מחופשה. בשנת 2008 הוסרה הגדרתו של המבקש כאסיר בסיכון גבוה לבריחה. ביום 5.7.2009 ניתנה בעניינו חוות דעת של פסיכולוג מחוז מרכז של שירות בתי הסוהר ובה נקבע כי "כלל הממצאים מלמדים על קיום מסוכנות משמעותית, וקיימת סבירות גבוהה ביותר שהוא ימשיך לבצע עבירות במידה וישתחרר". במהלך שנת 2012 ביצע המבקש בכלא שלוש עבירות משמעת, שהתבטאו, בין השאר בהחזקת סכין יפנית בתאו ובאיום לפגוע באסיר. בגין עבירות אלה נגזרו על המבקש 48 שעות בצינוק, 50 שקל קנס ואזהרה חמורה.

4.

עתירתו של המבקש לבית המשפט קמא נדחתה ביום 16.10.2012. בית המשפט קמא קבע כי המבקש סירב להשתלב בתוכנית הטיפולית שהוצעה לו, ומכאן שאין לו להלין על כך שלא שולב בסבב חופשות, וממילא אין להתערב בהחלטתו של המשיב בעניין זה. בית המשפט קמא ציין גם כי מכתב התשובה שהוגש עלה כי בקשתו של המבקש לעבור לכלא חרמון ולשלבו בתוכנית טיפולית נבחנת, וכי אם יימצא מתאים תישקל בקשתו באופן חיובי. על כן, הוא סבר שאין מקום להתערבותו גם בטיפול בעניין זה. באשר לבקשה ל"הכנת תוכנית שיקום, קבע בית המשפט קמא כי אינו מוסמך לדון בעתירה בעניין.

5.

בבקשה שבפני הצביע המבקש על כך שהוא ריצה למעלה מ-16 שנות מאסר מתוך 17.5 שנות המאסר שנגזרו עליו. לטענתו, הוא מעוניין להשתקם בטרם שחרורו, אך המשיב מתעלם מכך. המבקש מוסיף וטוען כי מעולם לא סירב לקבל שיקום, ורק ביקש כי התוכנית השיקומית תתקיים בכלא "טיפולי" (כלא חרמון) ולא בכלא אחר שהתנאים בו קשים יותר. כן טען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כאשר התעלם מכך שזו עתירתו הרביעית בעניין סירובו של המשיב לשלבו בתוכנית שיקום, וכי למעשה היה בית המשפט קמא מוסמך להורות למשיב להכין עבורו תוכנית שיקום. המבקש הוסיף והדגיש את נסיבותיו האישיות הקשות ואת חששותיו מכך שיהיה חשוף לתנאים של היעדר ביטחון כלכלי מינימאלי עם שחרורו מהכלא.

6.

המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות על הסף, מאחר שאינה מעוררת שאלה כללית, ונוגעת רק לנסיבותיו הפרטניות של המבקש. כן טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, כיוון שלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא.

7.

בכל הנוגע לרצונו של המבקש להשתלב בסבב חופשות מדגיש המשיב, כי חופשה היא פריבילגיה המוענקת לאסיר ואינה זכות המוקנית לו. לשיטתו, ההחלטה שלא לאשר למבקש להשתלב בסבב חופשות מבוססת על הצורך להגן על שלום הציבור, בהתבסס על חוות דעתם של הגורמים המקצועיים. במלים אחרות, המשיב טוען, כי ההחלטה שלא לשלב את המבקש בסבב החופשות היא החלטה סבירה לחלוטין.

8.

באשר לרצון שהביע המשיב בשיקום, מציין המשיב כי מבדיקה שערך לאחרונה עולה כי במחלקה לטיפול באלימות בבית הכלא חרמון, שבה ביקש המבקש להשתלב, יתפנה מקום רק בחודש ספטמבר, ולפיכך הוצע למבקש להשתלב במחלקה מקבילה בבית הסוהר דקל. לכך סירב המבקש, והמשיב סובר כי לנוכח סירוב זה אין למבקש להלין אלא על עצמו.

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת היטב היא, כי רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירת אסיר ניתנת רק במקרים שבהם מתעוררים שאלה משפטית עקרונית או עניין בעל חשיבות כללית החורג מעניינם של הצדדים (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.86)). הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית מן הסוג שמצדיק מתן רשות ערעור. למעשה, המבקש אף אינו טוען כי מתעוררת שאלה כזו, ודי בכך על מנת לדחות את בקשתו.

10.

למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופו של עניין לא מצאתי דופי בהחלטת המשיב או בפסק דינו של בית המשפט קמא. כפי שטען המשיב, יציאתו של אסיר לחופשה היא פריבילגיה, שההחלטה בעניינה מסורה בידיהן של הרשויות המוסמכות (ראו למשל: רע"ב 5383/12 בן ארי נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 10 (21.8.2012)). בענייננו, למבקש עבר פלילי מכביד ביותר: הוא ביצע עבירות חמורות, לרבות בזמן חופשה מבית הכלא; הוא הורשע בעבירות משמעת בין כותלי הכלא; חוות דעתם של הגורמים המקצועיים בעניינו היא שלילית ומצביעה על הסכנה הנשקפת לשלום הציבור אם ישוחרר לחופשות; והוא אף לא השתלב בתוכנית השיקום שהוצעה לו. בנסיבות אלה, נראה כי החלטת המשיב היא סבירה ומאזנת כראוי בין הצורך להגן על שלום הציבור לבין רווחתו של המבקש.

11.

עם זאת, לא אוכל לסיים מבלי להתייחס לטענתו של המבקש לפיה הוא מעוניין בכל ליבו להשתלב בתוכנית שיקומית לקראת שחרורו הצפוי מהכלא בעוד כשנה. כולי תקווה כי מדובר ברצון כן, ואין ספק כי ראוי שהמשיב יחזור ויעשה מאמץ למצוא מתווה שיקומי שיהלום את צרכיו ורצונותיו של המבקש, על מנת לסייע למבקש לצאת את בית הכלא ברגל ימין, לאחר מאסרו הממושך. אין ספק שהתכלית השיקומית בעניינו של המבקש מבטאת לא רק את רצונו האישי, אלא גם את טובת הציבור כולו.

12.

סוף דבר, ובכפוף להערותי, הבקשה נדחית.