רע"פ 10562/07 ריטה דורון נ. מדינת ישראל

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בנתניה (פ 1177/03), המייחס לה עבירת גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ).

על פי המתואר בכתב האישום, המבקשת, שהינה עורכת דין במקצועה, ייצגה את המתלוננת בתביעת מזונות שהגישה זו כנגד בעלה לבית המשפט לענייני משפחה וכן בהליכים לגביית המזונות. במסגרת טיפולה בתביעת המזונות, פתחה המבקשת כנגד בעלה של המתלוננת (להלן: החייב ) תיק הוצאה לפועל בבית משפט השלום בנתניה. לשם העברת תשלומי החייב למתלוננת, מסרה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל את פרטי חשבונה. עם זאת, בניגוד לייפוי הכוח ולהסכמה שנתקיימה בין השתיים, לא העבירה המבקשת אל המתלוננת את כל הכספים שהתקבלו בחשבונה כתשלום מזונות מאת החייב, אלא נטלה אותם לעצמה. כך במהלך התקופה שתחילתה בחודש אוקטובר 1998 וסיומה בחודש מאי 2000 גנבה המבקשת מתוך הכספים שהופקדו בחשבונה עבור המתלוננת, סכום העומד על 16,481.48 ש"ח.

המבקשת כפרה בעובדות כתב האישום.

ביום 28.11.2005, אחר שמיעת הראיות, הרשיע בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת ג' ציגלר ) את המבקשת בעבירה אשר יוחסה לה בכתב האישום, תוך שהוא קובע כי גרסתה של המבקשת אינה מהימנה עליו.

ביום 30.3.2006 גזר בית משפט השלום על המבקשת תשעה חודשי מאסר בפועל; תשעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים שלא תעבור את העבירה בה הורשעה או כל עבירה לפי פרק י"א סימנים א' ו – ב' לחוק העונשין; וקנס בסך 10,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו. עוד הורה בית משפט השלום כי המבקשת תפצה את המתלוננת בסכום העומד על 4,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (ע"פ 70870/06). ערעורה של המבקשת הופנה כנגד חומרת העונש שהושת עליה.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד סגני הנשיא ד' ברלינר ו ז' המר והשופט ש' שוחט ) דחה את הערעור, אחר שמצא כי בשקלול כלל השיקולים לקולא ולחומרה המתקיימים בעניינה של המבקשת, לא נפל פגם בגזר דינו של בית משפט השלום המצדיק התערבות ערכאת הערעור בו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה מתבקש בית המשפט להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל על המבקשת ולהשית עליה שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות.

בד בבד הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בהחלטתי מיום 12.12.2007, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן החלטה אחרת.

המבקשת טוענת כי בקשתה מעלה שאלות בעלות חשיבות משפטית וציבורית, החורגות מעניינה הפרטני ומצדיקות קיום דיון ב"גלגול שלישי". עוד שבה המבקשת וטוענת כי מתקיימות בעניינה נסיבות לקולא, לרבות: הפגיעה הקשה בעתידה המקצועי וביכולתה להתפרנס, מצבה הכלכלי הקשה, מצבו הרפואי הקשה של בעלה המונע ממנו להתפרנס, חרטתה, העובדה כי פנתה ביוזמתה ללשכת עורכי הדין והסכימה להשעייתה לצמיתות, ועוד כיוצא באלו נסיבות לקולא בגינן יש מקום לגישתה להתערב בחומרת העונש שהושת עליה. לבסוף, טוענת המבקשת להעדר שוויון בין העונש שהושת עליה לעונש שהושת על נאשמים אחרים באותן נסיבות, תוך שהיא מפנה לפסיקה בעניין.

מנגד, טוענת המשיבה כי לא מתקיימת בעניינה של המבקשת עילה המצדיקה קיום דיון ב"גלגול שלישי". עוד מוסיפה המשיבה כי ככלל, טענות כנגד חומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים, אשר עניינה של המבקשת אינו נמנה עליהם. המשיבה מציינת כי עבודות שירות אינן מהוות סוג של עונש, אלא דרך לנשיאת עונש מאסר בפועל וכי ההחלטה כי העונש ירוצה בעבודות שירות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות המקרה, אין המבקשת עומדת בקריטריונים לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות. המשיבה מוסיפה ומדגישה את החומרה היתרה שמייחסת הפסיקה לעבירות שבוצעו על ידי עורכי דין במסגרת תפקידם, וזאת לאור הפגיעה הקשה במקצוע עריכת הדין ותדמיתו. בהקשר זה מציינת המשיבה כי כבר נפסק בעבר כי שלילת רישיון עורך הדין בדיעבד אין בה כדי להפחית מחומרת העבירה. לבסוף, טוענת המשיבה כי טענותיה של המבקשת נדונו לגופן על ידי בית המשפט המחוזי ונדחו על ידו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינה של המבקשת נדון כבר בשתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, המבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

יתרה מכך, טענותיה של המבקשת נוגעות רובן ככולן לסוגיית חומרת העונש. הלכה ידועה היא כי טענות לעניין חומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות המהוות סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (וראו: רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בענייננו לא מצאתי סטייה מנורמות הענישה המקובלות בעבירה אותה ביצעה המבקשת. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. אל מול עיני בית המשפט המחוזי עמדו כלל הנסיבות לקולא ולחומרה אשר התקיימו בעניינה של המבקשת, לרבות: חומרת העבירה בה הורשעה ונסיבות ביצועה, העובדה כי זוהי הרשעתה הראשונה, מצוקתה הכלכלית הקשה של המבקשת, בעיותיו הרפואיות של בעלה והסכמתה להשעייתה מלשכת עורכי הדין לצמיתות. בית המשפט המחוזי נדרש לכלל הטענות אותן מעלה המבקשת ודחה אותן לגופן. מעשיה של המבקשת חמורים הם. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא זאת בלבד שהמבקשת גנבה כספי מזונות בהם תלויה המתלוננת, אלא שבמשך חודשים ארוכים הונתה את המתלוננת לחשוב כי לא התקבלו עבורה כל כספים. בהתנהלותה זו, פגעה המבקשת קשות באמון המתלוננת ובתדמית מקצוע עריכת הדין. בנסיבות אלו, איני מוצא כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המצדיק התערבות ערכאת הערעור בו.

אף טענת המבקשת לעניין העדר שוויון בין העונש שהוטל עליה לעונש שהוטל על נאשמים אחרים אין בה כדי להועיל, באשר לא מצאתי כי נסיבות עניינם של הנאשמים בפסיקה אליה מפנה המבקשת

דומות הן לנסיבות עניינה של המבקשת.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 12.12.2007 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת.

על המבקשת להתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו ביום 1.5.08 לא יאוחר מן השעה 10:00, לשם תחילת ריצוי עונשה.