רע"פ 10898/03 מרדכי סולימאני נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.שני המבקשים הודו בבית משפט השלום באישומים שהוגשו נגדם בעבירות הבאות: נהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח, שימוש ברכב ללא רשות, אי ציות להוראות של שוטרים במספר מקרים, מעשי פזיזות ורשלנות תוך נהיגה ברכב, נהיגה ברשלנות וקלות ראש שגרמה לנזק לאדם ולרכוש, נהיגה במצב השולל את השליטה ברכב ומסכן את עוברי הדרך, והכשלת שוטרים במילוי תפקידם.

בנסיבות הענין, ישנה חשיבות בהצגת פרטי הארועים בהם הודו המבקשים: בלילה של ה- 21.2.03 לקח מבקש 1 (להלן – "מרדכי") רכב פרטי ללא רשות בעליו ונסע עמו מכרמיאל למועדון בטבריה. הוא נהג ברכב בלא שהיה בידו רשיון נהיגה ובלא פוליסת ביטוח תקפה. במועדון בטבריה פגש בחברו, המבקש 2 (להלן – "שי") והם שהו במקום יחדיו. בשעה 2:00 לפנות בוקר החליטו השניים לצאת מהמועדון ולנסוע ברחובות בטבריה. שי נהג ברכב ומרדכי ישב לידו. גם לשי לא היה רשיון נהיגה והוא נהג ללא פוליסת ביטוח תקפה. במהלך נסיעתם ברחובות העיר, נתקלו השניים בביקורת משטרה. השוטרים הורו להם לעצור. במקום להיענות לדרישה ולעצור, האיץ שי את הרכב ונמלט מהמקום, תוך שהוא גורם לשוטר שאותת לו לקפוץ ממקומו הצידה. השוטרים נסעו אחרי השניים, וברמקול מהניידת הורו להם לעצור, אך המבקשים המשיכו בבריחתם ובשלב מסוים חמקו מהשוטרים. בשלב מאוחר יותר, החליפו מקומות ברכב, ומרדכי שב לנהוג בו. בזמן זה התקרבה אליהם ניידת משטרה והם נמלטו ממנה בנסיעה פראית, ובהמשך הגיעו לרחבה שם עמדה לפניהם ניידת משטרה נוספת ושני שוטרים סימנו להם לעצור. כ-50 מטרים לפני הגעתם לניידת, בצעו המבקשים פניית פרסה ברחוב חד סטרי ונסעו כנגד הכיוון. כל אותו שלב נסעה אחריהם ניידת משטרה אשר שוטריה הורו למבקשים ברמקול לעצור, אך אלה התעלמו מכך וברחו. בשלב זה הגיע שוטר נוסף אשר חסם את הכניסה לרחוב עם ניידת שלישית. בהחזיקו פנס ביד, סימן למבקשים לעצור אולם אלה הגיעו עד לניידת במהירות מופרזת, נגחו אותה בצד ימין ליד הדלת, וכן פגעו ברכב פרטי נוסף שחנה בסמוך וגרמו להם נזקים. הם המשיכו בבריחתם תוך נסיעה פראית לכיוון מרכז העיר טבריה, כשבעקבותיהם דולקת ניידת המשטרה. בסמוך לצומת הרחובות טרומפלדור – יהודה הנשיא ובעוד הניידת סוגרת עליהם מאחור, בצעו המבקשים לפתע בלימת חירום שגרמה לניידת לסטות מנתיבה, לפגוע ברכב פרטי שחנה בסמוך, ולגרום לו לנזקים. משם המשיכו המבקשים בבריחתם צפונה לכיוון מגדל. בקטע של כביש מגדל-טבריה, המתינו להם שתי ניידות נוספות שחסמו את הכביש כולו. שוטרי הניידות עמדו בצידו וסימנו למבקשים לעצור, אולם אלה האיצו את מהירות נסיעתם, עקפו את שתי הניידות מצד ימין בשולי הכביש תוך סיכון חיי השוטרים שעמדו בסמוך לכך, והמשיכו בנסיעתם הפראית. כתוצאה מירי שבוצע על ידי אחד השוטרים לעבר גלגלי מכוניתם כדי לעוצרם, נפגע ברגלו שוטר ונזקק לטיפול רפואי. המבקשים התעלמו גם מן הירי והמשיכו בבריחתם, ורק מאוחר יותר, בשל תקלה טכנית במכוניתם, עצר הרכב מנסיעתו והשוטרים הצליחו לתפוס את המבקשים ולעוצרם.

2.בית משפט השלום קבע כי המבקשים בצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום אולם החליט להימנע מהרשעתם. הוא הטיל עליהם צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 500 שעות. בפסק דינו הסביר בית המשפט כי העבירות שהמבקשים בצעו הן אכן חמורות ובאופן רגיל היה מקום להרשיעם ולגזור עליהם ענישה מחמירה. עם זאת הוא סבר כי ראוי במקרה זה לתת משקל מכריע לנסיבותיהם האישיות של המבקשים ולשיקולי השיקום ולהעדיפם על פני אינטרס הציבור וגורם ההרתעה. בעשותו כן התבסס בעיקר על גילם הצעיר של המבקשים, על נסיבות חייהם הקשות, והיותם נעדרי עבר פלילי קודם. כן הסתמך על העובדה כי השניים הבינו את חומרת מעשיהם והביעו חרטה עמוקה.

3.המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי, אשר הפך את פסק דינו של בית משפט השלום וקבע כי יש להרשיע את המבקשים ולגזור עליהם מאסר של 9 חודשים לריצוי בפועל וכן עונש מאסר על תנאי. עוד גזר עליהם עונש פסילה בפועל מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 5 שנים וכן עונש פסילה על תנאי. בית המשפט שלערעור עמד על חומרתם הרבה של מעשי המבקשים, אשר לדבריו פרצו כל גבולות חומרה, ועמד על כך כי מעשיהם אינם יכולים להיחשב מעשים של קלות דעת או משובת נעורים שניתן להתייחס אליהם בסלחנות. הוא קבע כי לנסיבותיהם האישיות ניתן משקל רב מדי על ידי הערכאה הדיונית והחלטתה אינה משקפת מדיניות ענישה ראויה.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עותרים המבקשים לקבלת רשות ערעור. טענותיהם העיקריות הן כי יש לדבוק בגישה השיקומית שננקטה על ידי בית משפט השלום בפסק דינו. לחלופין נטען כי אפילו היה מקום לסטות מהחלטתו ולהרשיע את המבקשים ולענוש אותם, לא היה מקום לענישה המחמירה שהוטלה, אשר יוצרת פער בלתי סביר ביחס לגישתו העונשית של בית משפט השלום. בטיעונם התייחסו באי כח המבקשים גם לטענות פרטניות לעונש ובהן טיבן של עבירות התנאי שנקבעו ואורכה של תקופת פסילת רשיונות הנהיגה שנקבעה.

5.בקשות רשות ערעור לבית משפט זה בתורת ערכאה שלישית רק לעיתים נדירות תענינה. כלל הוא כי בית משפט זה יתערב בהרשעה ובגזירת הדין רק בנסיבות מיוחדות וחריגות (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל;

רע"פ 4732/02 סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל). רשות ערעור אינה ניתנת דרך כלל מקום שהענין נשקל בידי שתי ערכאות שיפוט קודמות והוא אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים (ראה רע"א 19/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) פד"י לו(3), עמ' 123 שהוחל גם ביחס לבקשות רשות ערעור בענינים פליליים; רע"פ 1821/97 פרידמן אנשל נ' מדינת ישראל ; רע"פ 1681/97

כהן יובל נ' מדינת ישראל).

בענייננו לא קמה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, משאין עניינם של המבקשים נופל לגדר אותם מקרים חריגים ומיוחדים המצדיקים דיון בגלגול שלישי. נושא הבקשות קשור כולו בשאלת הרשעתם והיקף עונשם הראוי של המבקשים, ובתי משפט השלום והמחוזי נתנו דעתם בהרחבה לכל יסודות הענין ופסקו את אשר פסקו. גם פער הענישה שנוצר בין פסקי הדין של שתי הערכאות אינו עילה למתן רשות ערעור במקרה זה. קיים, אכן, שוני בסיסי בתפיסה העונשית בין פסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות הקודמות, אך העונש שנגזר בסופו של יום בבית המשפט המחוזי אינו חמור כל עיקר בהינתן אופי העבירות אותן עברו המבקשים ומשקלם המצטבר, הנושאות עימן חומרה מפליגה. תשתית הענישה כפי שהיא עומדת כיום אינה מצדיקה, איפוא, מתן רשות ערעור ולפיכך דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

6.עם זאת, הפרשה נשוא בקשה זו מצדיקה התייחסות מיוחדת נוכח חומרתה, וזאת מעבר לנדרש. במעשי המבקשים חברו יסודות של בריונות פרועה וחסרת מעצורים בד בבד עם יצירת סיכונים חמורים לבטחון חיי אדם ורכוש בהיקף שקשה להפריז בחומרתו. לאורך דהרתם הפראית ברחובות טבריה ומחוצה לה, סיכנו המבקשים את חיי השוטרים וחייהם של הנוסעים בכביש, ואפשר אף הולכי רגל, ובפועל אף הביאו לפגיעות גוף ופגעו ברכוש וגרמו לנזקים. התנהגות חסרת מעצורים זו הופסקה שלא מרצונם עקב ארוע שלא היתה להם שליטה עליו, ורק אז עלה בידי השוטרים לעוצרם. התנהגותם משקפת חוסר מורא מן החוק ועמו הפרה עמוקה של חובת הציות לחוק ולאנשי אכיפת החוק. הדברים אינם יכולים להיות מוסברים על רקע קלות דעת או אובדן עשתונות ושליטה עצמית מקרי. הם מחייבים העברת מסר עונשי ברור ונוקב אשר ישמש אזהרה והרתעה למבקשים עצמם ולעבריינים פוטנציאליים מסוגם.

יש אכן משקל רב לנסיבותיהם האישיות של המבקשים, אולם מעשיהם פגעו באינטרס הציבור במידה כזו עד שאין מקום ליתן להיבטים האישיים משקל מכריע בענישה. בית המשפט המחוזי בפסק דינו המרשיע ובגזר דינו שיקלל כראוי את היבטי הענישה הכלליים מול הנסיבות האישיות של המבקשים, תוך שיישם את העקרון כי בתורת ערכאת ערעור אין הוא אמור למצות את מלוא הדין עם הנאשמים. בהינתן חומרת מעשיהם, העונש שנגזר על המבקשים אינו חמור כלל ועיקר.

בקשות רשות הערעור נדחות.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.