רע"פ 1681/97 כהן יובל נ. מדינת ישראל

1.מר יובל כהן (להלן: המבקש) הואשם בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. הוא זוכה (על ידי כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני, ת.פ. 7751/93). ערעור המדינה לבית המשפט המחוזי נתקבל חלקית. המבקש הורשע בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין (על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן-שלמה, ו' אלשיך). הזיכוי מעבירת הסחיטה באיומים נותר בעינו. בית המשפט המחוזי החזיר הדיון לערכאה קמא לשמיעת טיעונים לעונש ולגזירת דין (רע"פ 1427/97) החלטת המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 8491/96). הבקשה נדחתה על ידי (ב- 19.12.96), בהיותה על הכרעת דין להבדיל מפסק דין.

2.בית משפט השלום גזר את דין הנאשם (ב- 6.3.97). הוטלו עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 250 ש"ח ותשלום פיצויים למתלוננת בסך 750 ש"ח. כעת חוזר המבקש לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

3.טענות המבקש הן בעיקרן אלו: האחת , כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה. השניה , כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה, אשר לא נטען לה על ידי התביעה. אין זה מתפקידו של בית המשפט ליזום הרשעות.

4.דין הבקשה להידחות. רשות ערעור ניתנת כאשר "יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ. מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 126,123). כאן בית המשפט המחוזי הרשיע המבקש אחר ששוכנע כי ניתנה לו "הזדמנות מלאה להתגונן גם בפני עבירה פחותה זו". אף בית משפט השלום - שנמנע מהרשעת המבקש - ראה בנסיבות המקרה משום "איום על פי הדין". אין הבקשה מעלה כל סוגיה העומדת במבחנים הדרושים לשם מתן רשות ערעור. אין יסוד להתערבותנו. הבקשה נדחית.