רע"פ 165/05 ישראל צומן נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ד' ברלינר וכב' השופטים ז' המר וי' שיצר) בע"פ 71999/04, מיום 2.1.2005, בו נדחה ערעורו של המבקש, כנגד גזר הדין בת.פ. 1171/04 בבית המשפט השלום ברמלה (כב' השופט ז. ימיני).

2.בהליך שלפנינו הורשע המבקש בעבירות של איומים, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, הפרת הוראה חוקית, וכן התנגדות למעצר. במקביל למשפטו זה נשפט והורשע המבקש בעבירת גניבה, בגינה נגזר עליו ביום 22.9.03 עונש מאסר בפועל של 12 חודשים (להלן – "ההליך הראשון"). בהליך שלפנינו, הורשע המבקש ונגזרו עליו ביום 20.4.04 15 חודשי מאסר בפועל, כאשר 10 חודשים מהם נועדו לריצוי בחופף לתקופת המאסר שהוטלה על המבקש בהליך הראשון; באופן זה, בגין הליך זה נותר למבקש לרצות 5 חודשים במצטבר לתקופת המאסר שהוטלה עליו בגין ההליך הראשון.

3.בהליך נשוא ענייננו, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בטענה כי בית המשפט, בגוזרו עליו עונש מאסר, לא ניכה את 45 ימי מעצרו מעונש מאסרו, וכי בכך טעה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי גזר הדין שהוטל על מבקש בידי בית משפט השלום מתיישב עם רמת ענישה סבירה, ומאחר שהוא הורה לקולא כי שני שליש מן המאסר שגזר ירוצה בחופף לעונש המאסר בגין ההליך הראשון, מיצה בכך את ההקלה הראויה עם המבקש, ואין להוסיף לכך הקלה נוספת בדרך של ניכוי נוסף של תקופת המעצר מהעונש שנגזר.

4.המבקש עותר לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוא טוען כי טעו הערכאות הקודמות בכך שלא ניכו את תקופת מעצרו מעונש המאסר שנגזר עליו וכי יש מקום לתיקונה של הטעות.

5.דין הבקשה להידחות. מושכלות ראשונים הם כי על פי דין, תקופת המאסר נחשבת מיום גזר הדין, אלא אם הורה בית המשפט הוראה אחרת (סעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). אמנם הנוהג הוא כי, דרך כלל, מביא בית המשפט במנין תקופת המאסר גם את ימי מעצרו של נאשם בטרם נגזר דינו, שכן גם בגידרה של תקופת מעצר כאמור, נשללת חירותו האישית. כאשר בית משפט בערכאה ראשונה אינו קובע במפורש כי אין להתחשב בתקופת המעצר, עשוי בית משפט שלערעור להתערב ולשנות את הדבר, ובאין נימוקים מיוחדים לחומרה, הוא מורה על ניכוי תקופת המעצר (על"ע 9/82 ד"ר סלומון, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין , פד"י לז(3) 609, 614-15; ע"פ 13/53 ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ז'(1) 463, 465).

עם זאת, ניכוי תקופת המעצר מן המאסר הוא בבחינת נוהג מנחה ואין הוא כלל מחייב, והשאלה אם ראוי להחילו מהווה שיקול בין שיקולי ענישה שיש לשוקלם לגופם (בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל פד"י נג(5) 643, 660-1). וכך, עשוי להיות כי אם הקל בית המשפט באופן ממשי בעונשו של נאשם במישור אחד, יתכן שאין מקום להוסיף ולהקל עמו על דרך ניכוי ימי המעצר, במיוחד אם יהא בכך משום סטייה ממתחם ענישה סבירה וראויה (ע"פ 25/89 כחלון נ' מדינת ישראל , פד"י מג(3) 275, 279-280).

6.בענייננו, אין מקום להתערבות בקביעת הערכאות הקודמות לפיהן אין לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר שהוטל על המערער. קביעת בית משפט השלום בגזר הדין כי שני שליש מן המאסר שהוטל על המבקש בגין הליך זה ירוצה בחופף לעונש מאסר קודם שנגזר עליו, מהווה הקלה ניכרת עמו. על רקע החלטה זו, קביעת בתי המשפט כי אין להוסיף ולהקל עם המבקש בדרך של ניכוי ימי מעצרו הינה סבירה ומידתית. יתר על כן, אי ניכוי ימי המעצר מעונש המאסר אינו בגדר טעות שבהיסח דעת מטעמו של בית משפט השלום, ואילו בית המשפט המחוזי סיפק הנמקה מלאה לדחיית הערעור בנקודה זו. טענות המבקש נוגעות, איפוא, ביסודן, לרמת הענישה שהוטלה עליו במישור הפרטני, ובכגון דא כלל הוא כי לא תינתן רשות ערעור בעניינים שבחומרת עונש אלא במקרים חריגים ומיוחדים, ומקום ששאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מענייננו הפרטני של הנאשם נוגעת בדבר (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל ; בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3) 123; רע"פ 1681/97 כהן נ' מדינת ישראל ). ענין זה אינו עונה, אפוא, לתנאים הנדרשים לצורך מתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.