רע"פ 1159/07 דב סלומון נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו ובגדרו של הסדר טיעון, בעבירה של גניבה בידי עובד לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. בעקבות כך נדון המבקש

לתשעה חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי למשך 12 חודשים, והוא חויב לשלם קנס בסך של 4,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער לפני בית-המשפט המחוזי על חומרת העונש, וטען כי הערכאה הדיונית שגתה בכך שקבעה כי הוא נמנע מלהשיב את שלל הגניבה. עוד טען, כי לא ניתן משקל ראוי לעובדה שכתב האישום נגדו הוגש כחלוף שנתיים מאז ביצוען של העבירות, דבר שמנע ממנו את האפשרות לצרף תיק זה לתיקים אחרים שהתנהלו נגדו. בהמשך נטען, כי בגזירת העונש לא התחשב בית-המשפט בכך שהמבקש הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו ובכך חסך זמן שיפוטי, בכך שהוא לא שב לבצע עבירות נוספות עד למועד מתן גזר-הדין, ובמצבו הבריאותי אשר הידרדר באופן משמעותי מאז הורשע. נוכח כל אלה, עתר המבקש לשנות את רכיבי העונש, תוך ביטולו של המאסר בפועל וההמרה במאסר המותנה ופסיקת פיצוי המתלוננים.

3.

ערעורו של המבקש נדחה. בפסק-דינו ציין בית-המשפט המחוזי, כי בגזירת העונש התחשב בית-המשפט בכל השיקולים הרלוונטיים ואיזן ביניהם היטב, וכי לא נפל פגם בגזר הדין. טיעוניו של המבקש בדבר השבת שלל הגניבה – נדחו, שכן המבקש לא הציג לכך אסמכתא כלשהי. טענת השיהוי בהגשת כתב-האישום נדחתה אף היא, הואיל ובית-המשפט סבר שאין בה ממש. בהמשך נקבע, כי טענתו של המבקש בדבר הרעה שחלה במצבו הבריאותי לא גובתה בתיעוד רפואי כנדרש, ועל כן – אין לקבלה. לבסוף, בקשתו של המבקש להמיר את עונש המאסר בפועל שנגזר לו במאסר על-תנאי ובפיצוי נדחתה אף היא, שכן בית-המשפט המחוזי סבר שנכונותו של המבקש לשלם פיצוי כאמור, לא נועדה אלא למלטו מריצוי מאסר בפועל שכבר הוטל עליו, וכי אין בה כדי לאיין את הצורך בהטלת עונש ראוי.

4.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. חלקה הארי של הבקשה עוסק בטענת המבקש בדבר הרעה במצבו הרפואי המצדיקה, להשקפתו, את ביטולו של המאסר שהושת עליו. בהקשר זה מציין המבקש עוד, כי אף מצבו הנפשי בכי רע, וכי מאז ניתנה הכרעת-הדין הלך אחיו לעולמו, והוא נותר המטפל היחיד באמו הנוטה למות. נוסף על אלה, שב המבקש ומעלה את הטענות שהביא בפני ערכאות קמא, ואשר מצדיקות, לטעמו, הקלה בעונש.

5.

דין הבקשה להידחות. בקשתו של המבקש נסבה כולה סביב חומרת העונש שנגזר לו, וכידוע, הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה לקיומו של ערעור נוסף, אלא בהתקיים נסיבות חריגות, כגון סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת (רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4938/98 אח'ליל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). המקרה הנוכחי אינו מעלה כל חריגה מעין זו. יתרה מכך, טענותיו של המבקש בדבר מצבו הרפואי הועלו בפני בית-משפט קמא בלא שצורף להן תיעוד רפואי מספיק, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת. כך או כך, המבקש יהיה רשאי להציג את התעודה הרפואית (מוצג ד'), שנערכה לאחר מתן פסק הדין בערכאת הערעור, בפני גורמי הרפואה של שירות בתי הסוהר, ולאלה מסורה הסמכות לחוות את דעתם אם במצבו הוא יכול לשהות בתנאי כליאה אם לאו.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.