רע"פ 1369/08 יצחק ישראל נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים כתב אישום (פל 797/07), המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 29.6.07 נתפס המבקש נוהג ומדידת האלכוהול הראתה, כי נהג תחת השפעה גבוהה של 575 מיקרו-גרם. רישיונו נפסל, אך למרות זאת בהיותו בזמן פסילה, ביום 26.7.07 נהג, כשהוא שיכור ברמה גבוהה (ריכוז ברמה של 660 מיקרו-גרם).

לבקשת בא-כוח המבקש, צירף בית-משפט השלום לתעבורה, ביום 8.11.07, לתיק זה תיק נוסף שמספרו 13065/07, בו הורשע המבקש – על-פי הודאתו – בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה ובעבירה של איסור נהיגת רכב בהשפעת משקה או סם מעל המידה הקבועה בניגוד לתקנה 169ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט א' טננבוים) הרשיע, ביום 8.11.07, את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירות המיוחסות לו בשני התיקים וגזר עליו את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 7 חודשים; פסילה מלקבל רישיון נהיגה ומלנהוג על כל רכב מנועי לתקופה של 4 שנים; מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך שלוש שנים וקנס בסך 1,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בא-כוח המבקש השית את עיקר ערעורו על רכיב המאסר בפועל. לטענתו, שגה בית-משפט השלום לתעבורה משלא אפשר הזמנתו של תסקיר מבחן בעניינו של המבקש לשם בחינת האפשרות לרצות את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות, זאת במיוחד לאור נסיבותיו הרפואיות ולאור העובדה, כי הוא סועד את אביו קטוע היד. בנסיבות אלה, יש לטעמו להשיג את מטרת הענישה באמצעות עבודות שירות, העדיפות על כליאתו מאחורי סורג ובריח.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיאה ע' חבש) דחה, ביום 16.1.08, את הערעור בקובעו, כי זלזולו של המבקש ברשויות החקיקה והאכיפה אינו מבסס את מידת האמון הנדרשת על-מנת להשית עליו עבודות שירות ויש לתמוך בענישה על דרך מאסר של ממש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח המבקש, לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המבקש. כמו-כן, טוען הוא, כי מאחר ובית-משפט השלום לתעבורה בחר שלא לאפשר להגיש תסקיר מבחן לשם בחינת האפשרות לרצות את עונש המאסר בעבודות שירות, בכך לא יכול היה להתרשם מאישיותו של המבקש.

החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש נתפס כשהוא נוהג ברכב תחת השפעה גבוהה של אלכוהול בדמו. הגם שרישיונו נפסל ובהיותו בזמן פסילה, נהג המבקש, שוב, כשהוא שיכור תחת השפעה גבוהה של אלכוהול בדמו. הן בית-משפט השלום לתעבורה והן בית-המשפט המחוזי התייחסו בפסק-דינן לזלזול והחוצפה שהפגין המבקש בהתנהגותו זו. כך קבע בית-משפט השלום לתעבורה בגזר-דינו:

"ניתן לקבל כי לעתים אדם טועה ונוהג בזמן שכרות פעם אחת. אולם נהיגה בזמן שכרות פעמיים כאשר הפעם השנייה היא בזמן הפסילה המנהלית של הפעם הראשונה, מהווה חוצפה וזלזול במערכת החוק כולה."

וכך קבע בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו:

"בהתנהגותו זו הוכיח המערער, כי אינו מתיירא מפני החוק ואף חמור מכך – אינו חושש מן הסכנות, הנשקפות לציבור עוברי הדרך... בשעת נהיגתו בשכרות ובתקופת הפסילה. אכן, וכשם שציין בית משפט קמא, התנהגותו של המערער הינה יוצאת דופן בחוצפתה, וגישתו המזלזלת – הן במערכת החקיקה והן במערכת האכיפה – מחייבת סנקציה משמעותית וקשה, כזו שקבע בית משפט קמא."

לקביעות אלה לא נותר לי אלא להצטרף. הגם שרישיונו של המבקש נפסל לאחר שנתפס כשנהג ורמת האלכוהול בדמו הייתה גבוהה, המשיך הוא בהתנהגותו זו, זלזל במערכת אכיפת החוק ונהג, שוב - כשרישיונו אינו בתוקף – כשהוא שיכור ורמת האלכוהול בדמו גבוהה מן המותר.

בנסיבות מיוחדות אלה שוכנעתי, כי הגם שמדובר באדם נורמטיבי, אשר עשה שירותו הצבאי כנהג, שהוא עובד באופן סדיר למחייתו ותומך באביו הנכה, אין בכל אלה כדי להוות נסיבה מקלה בעונשו של המבקש.

המבקש ידע, כי הוא מהווה משענת לאביו הנכה ואף סובל מבעיות רפואיות בעצמו ולמרות כל אלה, בחר לזלזל במערכת אכיפת החוק. בנסיבות אלה, אין למבקש להלין אלא על עצמו ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה בעונשו.

אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. כבר נאמר על-ידי בית-משפט זה לא פעם, כי יש להירתם ולהילחם בהרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית. כך, למשל, נקבע ברע"פ 5297/07 קנטורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.07):

"עסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007)). המבקש כאמור טוען, כי בנסיבות בהן הוא היה צלול בדעתו, על אף העובדה שריכוז האלכוהול היה כמעט פי שניים מהמותר, היה מקום לבוא לקראתו בעניין העונש. עם כל הכבוד, טענה זו אינה מקובלת עליי. מעשהו של המבקש חמור מאוד. במעשה זה, הוא יצר סכנה בכביש שעלולה הייתה לגבות מחיר פגיעה בגוף. באורח נס לא קופדו חייהם של המתהלכים כמו גם הנוהגים בכביש. סכנה זו נגזרת מהתנהגותו."

יפים דברים אלה אף למקרה שלפני.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע העונש.