פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1377/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
ישראל אמשלם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי ירושלים מיום 27.12.2012 בתיק עפ"ת 1540-11-12, שניתן על ידי
כב' השופט א' כהן
המבקש:
בעצמו
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן ) מתאריך 27.12.2012 ב-עפ"ת 1540-11-12, בגדרו נדחה ברובו ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' סגן הנשיא, השופט י' ריבלין ) מתאריך 20.09.2012 ב-ת"ד 7916-05-11.
להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
2.
נגד המבקש הוגש בתאריך 25.05.2011 כתב אישום, בגדרו נטען כי בתאריך 25.12.2009 נהג המבקש במכוניתו ברח' רמז שבירושלים. לאחר שהמבקש הגיע לצומת עם רח' המלך דוד, הוא נכנס לצומת ופנה שמאלה שלא באופן בטוח, והתנגש במכונית אחרת (להלן: המכונית המעורבת ), אשר נכנסה אף היא לצומת. כתוצאה מן התאונה נפגעה אחת הנוסעות במכונית המעורבת באורח קל, ושני כלי הרכב ניזוקו. באותן הנסיבות, כך על פי הנטען בכתב האישום, נהג המבקש כשהוא שיכור.
נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בגרימת נזק לרכוש או אדם (עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) ל תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה )), בנהיגה ברשלנות שגרמה לתאונת דרכים (עבירה לפי סעיף 62(2), בשילוב עם סעיף 38(2) ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה )), בפנייה שלא בבטחה (עבירה לפי תקנה 41 ל תקנות התעבורה ), ובנהיגה בשכרות (עבירה לפי סעיף 62(3) ל פקודת התעבורה ).
1.
בתאריך 02.09.2012 הורשע המבקש, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של נהיגה ברשלנות שגרמה לתאונת דרכים, ובעבירה של נהיגה בשכרות. בהכרעת דינו, סקר בית המשפט לתעבורה הנכבד את מכלול הראיות בתיק – הן ביחס לאחריותו של המבקש לתאונה, והן ביחס לכך שנהג בשכרות.
את מסקנתו ביחס לרשלנות המבקש, ולאחריותו לתאונה, השתית בית המשפט לתעבורה בעיקר על מסמך שאותו חתם המבקש בפני נהג המכונית המעורבת (להלן: המסמך ), ובו נכתב כי: "אני מודה באשמה שפגעתי ברכבך". בית המשפט לתעבורה דחה את טענת המבקש לפיה חתם על המסמך מתוך לחץ זמנים, בו היה שרוי מאחר שהיה מדובר בזמן קצר לפני כניסת השבת.
בדיון בנוגע לעבירה הנהיגה בשכרות, דחה בית המשפט לתעבורה את טענתו של המבקש כי תוצאות בדיקת הינשוף שנערכה לו הושפעו מכך שעובר לבדיקה הוא התיז על עצמו נוזל בשם "פצ'ולי", המכיל גם אלכוהול. בית המשפט לתעבורה קבע כי אין בנוזל ה-"פצ'ולי" כדי להשפיע על תוצאותיה של בדיקת ינשוף, שנערכה למבקש כשעה לאחר התרחשות התאונה, ובה נמצא כי רמת האלכוהול בדמו היא של 515 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף. אציין, כי את מסקנתו זו ביסס בית המשפט לתעבורה, בין היתר, על תוצאות ניסוי שנערך בבית המשפט ביוזמת המבקש, במהלכו התיז על עצמו המבקש את נוזל ה-"פצ'ולי", ונבדק לאחר מכן במכשיר הינשוף. עוד הדגיש בית המשפט הנכבד לתעבורה כי מעדותו של עד ראיה לתאונה, וכן מעדותו של שוטר שהגיע למקום בעקבות התאונה, עולה כי המבקש הדיף ריח של אלכוהול – בעוד ריח נוזל ה-"פצ'ולי" שונה בתכלית מריח אלכוהול ("ניתן לקבוע בפסקנות: אין אפשרות של בלבול בין ריח אלכוהול וריח הפצ'ולי", נכתב בהכרעת הדין).
2.
בתאריך 20.09.2012 גזר בית משפט הנכבד לתעבורה את דינו של המבקש. בגזר הדין, התייחס בית המשפט לתעבורה לנסיבותיו האישיות של המבקש, וכן לעברו התעבורתי הקל יחסית. נוכח אלה, נמנע בית המשפט לתעבורה מלהעתר לבקשת המשיבה להשית על המבקש עונש מאסר בפועל, והסתפק בקנס בסך 180 ש"ח, בפסילת רשיון נהיגה לתקופה של 36 חודשים, וב-45 ימי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (כשהתנאי הוא שמבקש לא יורשע בעבירה של נהיגה ללא רשיון, או בעבירה של נהיגה בשכרות).
3.
על פסק דינו של בית המשפט הנכבד לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בערעורו, חזר המבקש על טענותיו ביחס לכך שחתימתו על המסמך נבעה מלחץ שהיה שרוי בו לקראת כניסתה הקרבה של השבת, וכן על כך שתוצאותיה של בדיקת הינשוף שנערכה לו הושפעה מנוזל ה-"פצ'ולי" שהתיז על גופו בסמוך לבדיקה.
בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצא העובדתי שקבעה הערכאה הדיונית, לפיה המבקש לא חתם על המסמך מתוך לחץ עקב כניסת השבת, וכי החתימה משקפת הודאה של המבקש באחריותו לתאונה. בית המשפט המחוזי הנכבד אף דחה את טענות המבקש לגבי בדיקת הינשוף, וקבע כי מכלול הראיות בהקשר זה מביא למסקנה לפיה המבקש אכן היה שיכור בעת שגרם לתאונה. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעור המבקש ביחס להכרעת הדין.
יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד מצא לנכון להורות "לא בלי היסוס" כי נוכח נסיבותיו האישיות של המבקש יש מקום להפחית מעונש הפסילה שהושת עליו, כך שיעמוד על 30 חודשים, במקום 36 החודשים שאותם שקבע בית המשפט לתעבורה.
מכאן הבקשה שבפני.
טענות המבקש
4.
את בקשתו ביחס להכרעת הדין משתית המבקש על טיעונים זהים לאלה שהועלו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, דהיינו כי שגה בית המשפט לתעבורה בממצאיו ביחס לרשלנות המבקש, ולאחריותו לגרימת התאונה, וכן כי תוצאות בדיקת הינשוף שנערכה לו הושפעה מכך שהתיז על עצמו את נוזל ה-"פצ'ולי", אשר הביא לכך שתוצאות הבדיקה הצביעו על ריכוז אלכוהול גבוה מהריכוז שהיה בפועל בדמו.
לצד טענותיו אלה, פירט המבקש גם את נסיבותיו האישיות הקשות, המצדיקות, לשיטתו, הקלה נוספת בעונש שהושת עליו.
דיון והכרעה
5.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה
להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.
6.
כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תנתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).
7.
בגדרי הבקשה שבפני, לא פירט המבקש טענה כלשהי מן הסוג המצדיק רשות ערעור, על פי ההלכות שנקבעו ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל, ומנסיבות הבקשה, כפי שאלה תוארו לעיל, נראה כי מדובר במקרה מובהק שאיננו מעלה כל סוגיה משפטית-עקרונית המצדיקה דיון בהליך בפני ערכאה שלישית. הלכה למעשה, המבקש חוזר, בפעם השלישית, על טענות אשר התבררו כבר הן בפני בית המשפט לתעבורה, והן בפני בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כל הצדקה לכך שבית משפט זה ישוב וידרש אליהן. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה שבפני.
8.
גם לגופם של דברים אינני סבור כי יש מקום להיענות לבקשה. כל טענותיו של המבקש ביחס להכרעת הדין מתייחסות לקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, ובכאלה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, והדברים הם בבחינת קל וחומר ביחס להתערבות במסגרת בקשת רשות ערעור. זאת ועוד: עיון בחומר שהוגש בפני מעלה כי מסקנותיו של בית המשפט לתעבורה מבוססות היטב, ומכלול הראיות בתיק אינו מותיר ספק סביר ביחס לאשמתו של המבקש בעבירות שבהן הורשע.
הוא הדין גם בכל האמור בטענות המבקש לגבי חומרת העונש שהושת עליו. אין מחלוקת, כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן פשוטות, ואינני מקל ראש במצבו הבריאותי, או המשפחתי הנטען. יחד עם זאת, נסיבות אלה קיבלו ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר מצא לנכון להפחית 6 חודשים מעונש הפסילה שאותו קבע בית המשפט לתעבורה. לא מצאתי, כי העונש שהושת על המבקש חורג באופן משמעותי מהענישה המקובלת בנסיבות דומות, ועל כן סבורני כי אין מקום להתערבות נוספת בגזר הדין.
9.
לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי הן מבחינת ההלכה בנוגע למתן רשות ערעור, והן מבחינת נסיבותיה הפרטניות של הבקשה שפני – אין מקום להיענות לבקשה.
10.
סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית .
ניתנה
היום, י"ג בניסן התשע"ג (24.03.2013).
ש ו פ ט