רע"פ 1617/09 חמארה אמגד מוסא נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית משפט השלום, על פי הודאתו, בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, ובגין כך נדון ל-4 חודשי מאסר, 7 חודשים מאסר על תנאי, והופעל, בחופף, מאסר מותנה בן 3 חודשים שעמד נגדו.

בעקבות ערעור שהגישה המשיבה הועמד העונש על 9 חודשי מאסר, והמאסר המותנה הופעל במצטבר, כך שתקופת מאסרו הכוללת של המבקש עומדת עתה על 12 חודשים. נקבע, כי בנסיבות העניין לא הייתה עילה לחרוג מן הכלל הקבוע בסעיף 45 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובית המשפט הוסיף וציין, כי "מדובר [ במבקש ] החוזר ומבצע עבירות על חוק הכניסה לישראל ובנוסף, אף הורשע בעבירות אחרות, לרבות עבירות מין, בגינן ריצה מאסר ממושך. בנסיבות אלה, כאשר מדובר ב[ מבקש ] אשר יש לו אורח חיים עברייני, והוא חוזר ומבצע את אותן עבירות, אין כל מקום להקל בדינו, לא כל שכן לחפוף באופן מלא עונש מאסר מותנה" (עמ' 5 לפסק הדין).

המבקש עותר לקבל רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן לארכה להגשתם של נימוקי הבקשה. לכך לא ראיתי מקום להיעתר, הואיל ולאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא שוכנעתי כי עניינו של המבקש מצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. כידוע, חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער (השוו רע"פ 972/09 אבו עקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.2009); רע"פ 994/09 שמש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2009)), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. כך או כך, גם בחינת העונש לגופו אינה מגלה חומרה יתרה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.