רע"פ 2366/10 ויסאם ג'אבלי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה בעפ"ג 29090-02-10 (כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, פרופ' ע' גרוסקופף ו ר' אמיר ) מיום 17.3.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (ת"פ 3505/07 כבוד השופטת ל' לבאון ).

נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה וגניבה לרכב, בהמשך צורפו לכתב אישום זה כתבי אישום נוספים בעבירות דומות, בנוסף הוא הואשם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וכן צורף תיק של הפרת הוראה חוקית כאשר המבקש הפר את ההוראה בדבר מעצר בית ונמצא במבנה נטוש במטעים ליד גשר טייבה כשהוא מחוץ למקום מעצר הבית . בפני בית משפט השלום היו מונחים תסקירים מטעם שירות המבחן אשר מהן עלה כי מעורבותו של המבקש בעבירות הייתה על רקע קשיים כלכליים ופיתוי כספי לאור מצב כלכלי קשה לאחר נישואיו. שירות המבחן העריך כי המבקש מתקשה במודעות למצבו והיה ספקן באשר ליכולתו להפיק תועלת מקשר טיפולי. הגם ששירות המבחן נמנע מלהמליץ על העמדתו במבחן, הומלץ כי יוטל עליו מאסר בעבודות שירות וזאת מחשש שמאסר בכליאה עלול לחשוף אותו לדפוסים עבריינים. ביום 14.2.2010 גזר עליו בית משפט השלום תשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי, קנס ופסילה בפועל ועל תנאי. בית משפט השלום קבע כי אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן וזאת מכיוון שענישה מקלה שכזו תפגע באופן ממשי באינטרס הציבורי, לאור חומרת המעשים ואופן ביצועם.

המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי מרכז. ביום 17.3.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחה הערעור ברוב דעות. שופט המיעוט (השופט ר' אמיר ) סבר כי יש במקרה זה לתת עדיפות לשיקול הפרטני, לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל על המבקש עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. דעת הרוב (השופטים מ' פינקלשטיין וע' גרוסקופף ) קבעה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, שכן גזר הדין לקח בחשבון את שיקולי הענישה השונים ויישם את מדיניות הענישה הראויה לגבי עבירות מסוג זה. דעת הרוב ציינה כי המבקש לאורך שנים ובכמה הזדמנויות גנב כלי רכב או ניסה לגונבם בין בעצמו ובין בחבירה לאחרים, ולאור מעשים אלו אין מקום לקבל את ערעורו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

המבקש טוען כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה לאור השאלות המהותיות המתעוררות בעניינו. לטענתו בית משפט השלום יצר מידה גבוהה של צפייה ותקוה לאור הזמנת תסקירי שירות מבחן בעניינו, ומסיבה שאינה ברורה, לטענתו, נסוג בית משפט השלום והטיל עליו עונש מאסר לריצוי בפועל למרות המלצת שירות המבחן. על כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו, והוא סומך ידיו על עמדתו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי.

המשיבה טוענת כי הבקשה לא מעלה כל הצדקה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. כמו כן, לטענתה הערכאות הקודמות איזנו כראוי בין כלל השיקולים והטילו על המבקש עונש אשר הולם את חומרת מעשיו, אשר מביא בחשבון גם את המלצת שירות המבחן ונסיבותיו האישיות, אולם לאור האינטרס הציבורי וחומרת המעשים לא ניתן להימנע ממאסר בפועל במקרה זה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. המקרה שלפניי, חרף טענותיו של המבקש, אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. המעשים המיוחסים למבקש הם חמורים ביותר, ומבטאים זלזול בחוק וברכוש הזולת. במקרה זה יש לתת משקל מכריע לאינטרס הציבורי, שמחייב ענישה מרתיעה למיגור "מכת המדינה" של גניבות הרכב. יפים לענייננו דברי חברי, השופט א' רובינשטיין , בע"פ 11194/05

אבו סבית נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.5.2006 ):

"למרבה הצער, תופעת גניבות הרכב טרם נעקרה משורש, ומכת

המדינה שאליה נדרש בית משפט זה לפני בדיוק עשור (פסק הדין בע"פ 5724/95 ניתן ב-12.5.96), כמעט שהפכה לעשר מכות; היא ממשיכה לנגוס ברכושם של רבים, ופגיעתה רעה כלכלית ואנושית. המעט שבידי בית משפט זה לעשות הוא לחזק את ידיהם של בתי המשפט הדיוניים בראייה מחמירה של העבירות הכרוכות בכך".

(ראו גם רע"פ 10116/06 כהן נ' מדינת (לא פורסם, 17.12.2006); ע"פ 2725/03 עבדיה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 23.10.2003)).

מכאן נראה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי איזון כראוי בין כלל השיקולים, ואין מקום להתערבות בעונשו של המבקש .

יתר על כן, במצב דברים זה לא היה מקום לקבל את המלצת שירות המבחן בעניינו, שכן ידוע הוא כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה וכלי עזר, ואין הוא מהווה מדד יחידי ומכריע בהחלטתו של השופט. בסופו של יום האחריות מוטלת על כתפי בית המשפט, ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים העומדים בבסיס מטרתה של הענישה הפלילית , בשים לב להמלצת שירות המבחן (ראו רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם, 25.2.2007)).

"השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו כגוף שמהותו טיפולית, אינם חופפים בהכרח את אלה המנחים את בית המשפט" (בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 12.8.2009) ). במקרה הנדון, לאור חומרת העבירות והאינטרס הציבורי, לא היה מקום לתת משקל מכריע ובלעדי להמלצת שירות המבחן, והעונש אשר נגזר על המבקש משקף את האיזון הראוי בין השיקולים לחומרה והשיקולים לקולה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.