רע"פ 10116/06 יובל כהן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בנתניה (ת.פ 1933/03) בגין עבירה של קבלת רכב גנוב, לפי סעיף 413י לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); שלוש עבירות של שינוי זהות של רכב, לפי סעיף 413ט לחוק; עבירה של קבלת נכס שהושג בפשע, לפי סעיף 411 לחוק; עבירה של הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986; עבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 418 לחוק; שתי עבירות של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק; עבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב לחוק; וכן עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק.

כתב האישום המתוקן בשנית, אשר הוגש כנגד המבקש כולל חמישה אישומים. לפי הנטען באישום הראשון, ביום 23.1.00 או בסמוך לכך, פרץ אדם אל ביתו של גיל חיים (להלן: המתלונן) וגנב ממנו, בין היתר, מסמכים אישיים ומפתחות לרכב מסוג פסאט. במועד לא ידוע, קיבל המבקש לידיו את אותו הרכב על-אף שידע, כי הרכב הינו רכב גנוב והחליף את לוחית הזיהוי של הרכב ללוחית אחרת בטרם העביר את הרכב אל ביתו. לפי הנטען בכתב האישום השני, סמוך ליום 29.6.00, הגיע אדם לסניף בנק לאומי וביקש לפתוח חשבון בנק על שם המתלונן ולקבל לידיו כרטיס אשראי ושני פנקסי שיקים, כאשר הוא נחזה למתלונן ומציג לפקידה תעודת זהות מזויפת עליה מופיעים פרטי המתלונן ותמונת המבקש. בעקבות זאת נפתח חשבון בנק ונמסרו לידי אותו אדם פנקסי שיקים וכרטיס אשראי. במועד מאוחר יותר, קיבל המבקש לידיו את כרטיס האשראי, ביודעו כי הושג בתרמית ועשה בו שימוש תוך שהוא נחזה למתלונן. בנוסף, המבקש פנה אל הבנק וטען טענות שווא על מנת שיתאפשר לו להמשיך לעשות שימוש בכרטיס אשראי. לפי הנטען בכתב האישום השלישי, סמוך ליום 26.7.00, גנב המבקש רכב מסוג פג'ארו והחליף את לוחית הרכב שלו. לפי הנטען בכתב האישום הרביעי, קיבל המבקש לידיו נגרר אשר נגנב מעיריית רעננה ביום 5.11.00 והחליף את לוחיות הרישוי שלו. לפי הנטען בכתב האישום החמישי, המבקש פנה לאדם בשם אברהם כהן ומסר לידיו ארבעה שיקים מהחשבון עליו רשום המתלונן תמורת מזגנים שקיבל לידיו וביוצרו מצג שווא שהוא בעליהם. בנוסף, בסמוך לתאריך 13.7.00 קיבל המבקש אופנוע ים מידי אדם בשם ברוך עובדיה לו מסר את אותם מזגנים בתמורה.

בית-משפט השלום בנתניה (כבוד סגנית הנשיא ר' לורך) הרשיע את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו ביום 2.2.05, עונש של 14 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירת פשע בה הורשע; ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירה אחרת בה הורשע; וכן קנס בסך 5,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו. בגזר-דינו, פירט בית-משפט השלום את השיקולים אשר הנחו אותו בגזירת הדין. בין השיקולים אשר נשקלו לחובת המבקש נמנים חומרת העבירות בהן הורשע, מספרן הרב ופגיעתן הקשה בזכויות המתלוננים ובאינטרס הציבורי וכן עברו הפלילי. בין השיקולים אשר נשקלו לזכותו של המבקש ניתן למנות את נסיבותיו האישיות וכן את העובדה, כי הודה בעבירות שיוחסו לו והביע חרטה וכי הפקיד את מלוא סכום הפיצוי אשר נתחייב לשלם למתלוננים. לאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי מקרה זה מחייב הטלת עונש מאסר בפועל אשר יהווה גורם הרתעתי, אך יחד עם זאת התחשב בשיקולים לקולא בקביעת אורך תקופת המאסר.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר והשופטים י' שיצר וי' שבח) דחה את הערעור בציינו, כי תקופת המאסר בפועל שביקשה התביעה להטיל על המבקש במסגרת הסדר הטיעון, שעמדה על שנתיים, הינה בגדר עונש מפליג לקולא. בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע המבקש ובכך שביצע את חלקן במהלך תקופה בה עוכב ביצועו של עונש שהוטל עליו בתיק אחר בו הורשע בעבירות דומות, קבע בית-המשפט המחוזי שאינו מוצא מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט השלום ולהקל בעונשו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי במקרה זה יש לסטות מההלכה שנקבעה לעניין הנסיבות בהן תתקבל בקשה לרשות ערעור ולהקל בעונשו של המבקש היות ומאז ונעברו העבירות נשוא בקשה זו, המבקש עבר הליך שיקומי, חזר לנהל אורח חיים נורמטיבי ואף רכש מקצוע והקים משפחה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, היות והיא מתמקדת בחומרת העונש ותו לא. לגופו של עניין, טוען בא-כוח המשיבה, כי העונש שנגזר על המבקש הינו במסגרת הסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים ואף מקל ביחס לעונש אותו ביקשה המשיבה. בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור בהתחשב בטיבן וחומרתן של העבירות שביצע ובעברו הפלילי.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בא-כוח המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

יתרה מכך, טענותיו של בא-כוח המבקש מתמקדות בחומרת העונש ותו לא והלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. טענתו של בא-כוח המבקש, אשר נידונה אף בפני בית-המשפט המחוזי, לפיה המבקש השתקם מאז ביצוע העבירות ועל-כן שליחתו למאסר תפגע באינטרס הציבורי, דינה להדחות. האינטרס השיקומי הינו חלק ממכלול השיקולים אשר נלקחים בחשבון במסגרת שיקוליה ענישה, אך במקרה זה הוא נסוג מפני האינטרס הציבורי והצורך לנקוט במדיניות של ענישה מרתיעה. העבירות שביצע המבקש הינן עבירות חמורות, אשר כפי שציין בית-משפט השלום, פוגעות פגיעה קשה הן בזכויות המתלוננים והן בכלל הציבור. בית-משפט זה נדרש לא פעם לצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירות של גניבת רכב:

"למרבה הצער, תופעת גניבות הרכב טרם נעקרה משורש, ומכת

המדינה שאליה נדרש בית משפט זה לפני בדיוק עשור (פסק הדין בע"פ 5724/95 ניתן ב-12.5.96), כמעט שהפכה לעשר מכות; היא ממשיכה לנגוס ברכושם של רבים, ופגיעתה רעה כלכלית ואנושית. המעט שבידי בית משפט זה לעשות הוא לחזק את ידיהם של בתי המשפט הדיוניים בראייה מחמירה של העבירות הכרוכות בכך" (ע"פ 11194/05 אבו סבית נ' מדינת ישרא ל

(טרם פורסם)).

לאור חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, ולאור עברו הפלילי והעובדה כי עבר עבירה של קבלת רכב גנוב גם לאחר האירועים נשוא בקשה זו, איני רואה מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.