ע"פ 11194/05 עטיה אבו סבית נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.(1) המערערים הורשעו, לפי הודאתם ובגדרי הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן ששלושה מן האישומים בו נגעו להם יחדיו או לחוד, בעבירות הקשורות בגניבת טרקטורים ומלגזות לשם מכירתם, בתוך קבוצת עבריינים שחלקם נאשמו בתיק זה וחלקם מחוצה לו. על פי האישום הראשון הגיעו שניהם יחד עם אחר לפרדס השייך לקיבוץ גונן בו איתרו טרקטור ומלגזה ואחר כך השתתפו בגניבתם ובהעברתם למקום שממנו אמורים היו להעבירם לשטחים, תוך וידוא שאין המשטרה מצויה בדרך. הם הורשעו בעניין זה בגניבת רכב, ניסיון למסחר ברכב והסתייעות ברכב לביצוע פשע. באישום השני הואשם מערער 1 בפריצה למלגזות והעברתן לנקודת העמסה, תוך וידוא שהמשטרה אינה מגיעה למקום. הנאשם הורשע בעניין זה בגניבת רכב, סיוע למסחר ברכב והסתייעות ברכב לביצוע פשע. באישום השלישי הואשם המערער 2 בגניבת מלגזה בקיבוץ גינוסר, והורשע בגניבת רכב, ניסיון למסחר ברכב והסתייעות ברכב לביצוע פשע.

(2) בית המשפט המחוזי (השופטת א' הלמן נוסבוים) ראה בחומרה את מעשיהם של המערערים, בציינו כי "הנאשמים נתנו ידם לגניבת כלי רכב חקלאיים, ששימשו לפרנסתם ולמחייתם של בעליהם", ו"מדובר בעבירות המסבות נזק עצום למשק ופוגעות בכיסם של בעלי הרכבים הגנובים". בית המשפט ציטט את פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 5724/95 אבו דחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט קדמי) כי "גניבת רכב הפכה למכת מדינה... אין מנוס מהטלת עונשים קשים בשל העבירות האמורות, על מנת לקבוע בהכרת הכל את חומרתן ולקדם בדרך זו את גורם ההרתעה". נגזרו על המערערים, לאחר שנשקלו גם נסיבותיהם האישיות וכן עברם הפלילי (הרשעה לכל אחד מהם), מאסר בפועל לתקופת שנים עשר חודש בניכוי ימי מעצרם, שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה למשך 18 חודשים מיום שחרורם ממאסר.

ב.(1) מכאן הערעור, בו נטען כי בית המשפט קמא החמיר עם המערערים יתר על המידה, שכן – על פי הטענה – לא היו אלא דגי רקק בעבירות, מקבלי פקודות ממי שהיו בכירים מהם בקבוצת עבריינים; הם הודו וחסכו מזמנו של בית המשפט, שעה שאחרים מאותה פרשה מנהלים משפט הוכחות רב עדים. ועוד, נטען כי מערער 1 נכה קשה שנטש את כפרו בדרום בשל סכסוך משפחתי, ומצוי במעצר בית מלא. אשר למערער 2, נטען כי שהה שישה חודשים ליד מיטת חוליו של אביו, שלמרבה הצער נפטר לאחר מכן. אף הוא מצוי במעצר בית מלא. נתבקש איפוא להמיר את המאסר מאחורי סורג ובריח במאסר בעבודות שירות.

(2) בדיון בפנינו טען בא כוחם המלומד של המערערים, כי העונש שהוטל חמור אף לפי הפסיקה, כי שולחיו למדו את לקחם במעצר הבית, וכי הודו בהזדמנות ראשונה. שוב נטען, כי חלקם במסכת קל בהרבה משל עבריינים אחרים.

(3) בא כוח המדינה טען כי המדובר בגניבות מתוכננות, שכל אחד מן המערערים הודה בהן ביותר ממקרה אחד, בעבירות שהמחוקק קבע להן עונשים חמורים בהרבה כגון 10 ו-7 שנות מאסר לעומת השנה שנגזרה עליהם, ואילולא העונש הקל יחסית (4 שנים בפועל ו-3 על תנאי) שהושת על אחד העבריינים העיקריים בתיק שהורשע ב-17 אישומים, היה מקום להחמיר עמם עוד.

ג.(1) לאחר העיון אין בידנו להיעתר לערעורים. אכן, בא כוח המערערים טרח והציג בפנינו אסופת פסיקה שבה נדונו מי שעסקו בעבירות דומות לעונשי מאסר פחותים, כגון 9 ו-8 חודשי מאסר בפועל ואף 6 חודשים בעבודות שירות. כל מקרה לנסיבותיו, אך המדיניות הכוללת בעבירות גניבת רכב, ולא כל שכן כשמצטרפות אליהן עבירות נלוות, ואף עבירות הקשורות בסחר, הכרח שתהא מחמירה. למרבה הצער, תופעת גניבות הרכב טרם נעקרה משורש, ומכת המדינה שאליה נדרש בית משפט זה לפני בדיוק עשור (פסק הדין בע"פ 5724/95 ניתן ב-12.5.96), כמעט שהפכה לעשר מכות; היא ממשיכה לנגוס ברכושם של רבים, ופגיעתה רעה כלכלית ואנושית. המעט שבידי בית משפט זה לעשות הוא לחזק את ידיהם של בתי המשפט הדיוניים בראייה מחמירה של העבירות הכרוכות בכך.

(2) שקלנו גם את נסיבותיהם האישיות של המערערים, כפי שפירט סניגורם. מנגד, עיינו בעבירותיהם הקודמות; למערער 1 הרשעה מכבר (1990) בבית משפט השלום בבאר שבע שעניינה שימוש ברכב ללא רשות, הוא שמה בפי החוק של גניבת רכב בהקשרים מסוימים. למערער 2 שתי הרשעות, האחת משנת 1991 ועניינה היזק לרכוש והתנהגות פרועה במקום ציבורי, והאחרת שנעברה לאחר העבירות נשוא ענייננו, ושיעורה החזקת נכס חשוד כגנוב. בשקלול לא מצאנו כי בית המשפט קמא החמיר עם המערערים, ואשר על כן לא נוכל להיעתר לערעורים.

(3) המערערים יתיצבו לריצוי עונשם ביום ח' סיון תשס"ו (4.6.06) עד השעה 11:00 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בנצרת.