רע"פ 3695/09 עלי מקלדה נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק ע"פ 8061-12-08, מיום 2.4.2009, בגדרו נתקבל ערעור המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה מיום 25.11.2008 בתיק פלילי 8412/99. כן מופנית הבקשה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, גם היא מיום 2.4.2009, לפיה ירוצה עונש המאסר שהוטל על המבקש בת.פ. 8412/99, במצטבר לעונש מאסר נוסף שנגזר עליו בתיק אחר.

בכתב האישום שהוגש כנגד חברת מקלדה סלים בע"מ (להלן: חברת מקלדה ) וכנגד המבקש אשר מילא בה תפקיד אחראי, יוחסו לאחרון 14 עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה, לפי סעיף 219 בצירוף עם סעיף 224א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].

על פי עובדות כתב האישום, על פני תקופה של 14 חודשים, המבקש לא העביר לפקיד השומה את המיסים שנוכו על ידו מהמשכורות ששילם לעובדי החברה ומהתשלומים אותם העביר לקבלני המשנה שלה. סך הניכויים שלא הועברו במועד לפקיד השומה, עמד על 994,443 ש"ח.

ביום 21.11.2006, הורשע המבקש בבית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ז' פלאח ), בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (ת.פ. 8412/99). בית המשפט קבע, כי חברת מקלדה לא העבירה למס הכנסה במועד את המיסים שנוכו על ידה מן השכר ששולם לעובדיה ולקבלני המשנה שלה בתקופה הרלוונטית. עוד נקבע, כי המבקש נמנה באותה תקופה על מנהליה הפעילים של החברה, הבין את כל המתרחש בה ולפיכך גם נושא באחריות למעשיה.

ביום 14.1.2007, גזר בית המשפט על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, תוך שציין, "אשקול את אופן ריצוין לאחר שאקבל את חוות דעת הממונה על עבודות שירות..." (להלן: הממונה ); שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; וכן קנס בסך 100,000 ש"ח. על חברת מקלדה הוטל קנס נוסף על סך 100,000 ש"ח.

לאחר קבלת חוות דעת הממונה, קבע בית משפט השלום בהחלטה מיום 14.5.2007 (להלן: ההחלטה הראשונה ), כי המבקש איננו מתאים לרצות את עונשו בעבודות שירות, מאחר שבינתיים הוא נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה לעונש מאסר בפועל של אחד עשר חודשים, בגין ביצוע עבירות אחרות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: התיק הנוסף ). הערעור שהוגש על ידי המבקש לבית המשפט המחוזי (ע"פ 2417/07) על פסק דינו של בית משפט השלום, כמו גם בקשת רשות הערעור לבית משפט זה (רע"פ 5209/08) נדחו, וביום 19.10.2008 החל המבקש בריצוי עונשו בבית סוהר בגין העבירות בהן הורשע בתיק שבפניי.

ואולם, ביום 27.10.2008 הגיש בא כוח המבקש לבית משפט השלום, בקשה "לעיון חוזר ולשינוי החלטה". בבקשה נטען, כי גזר הדין שהוטל על המבקש בתיק הנוסף עוכב ובשל שינוי נסיבות זה, יש מקום לשינוי ההחלטה הראשונה ולשחרורו לריצוי העונש בעבודות שירות.

בעקבות זאת, הורה בית משפט השלום על הכנת חוות דעת שנייה בעניינו של המבקש והפעם קבע הממונה, כי הוא מתאים לריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות. בשל כך, בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 25.11.2008, שיתרת עונשו של המבקש תרוצה בעבודות שירות והוא שוחרר ממאסרו בבית הסוהר (להלן: ההחלטה השנייה ). את הסמכות לשינוי האופן בו יבוצע גזר הדין, שאב בית המשפט מלשונו של סעיף 51ב(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), לפיו "בית המשפט רשאי לבקש מהממונה חוות דעת כאמור לפני שגזר את דינו של הנאשם למאסר או לאחר מכן " (ההדגשה לא במקור, ס' ג'').

על ההחלטה השנייה של בית משפט השלום הוגש על ידי המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 2.4.2009 קיבל בית המשפט (כבוד סגני הנשיא ש' ברלינר וי' גריל והשופט ב' בר זיו ) את טענות המשיבה, ביטל את ההחלטה השנייה של בית משפט השלום וקבע שעונש המאסר ירוצה מאחורי סורג ובריח. בפסק הדין צוין, כי סעיף 51ב אכן מהווה חריג לכלל סופיות הדיון ואולם הדבר יכול להתבטא אך ורק בסמכותו של בית המשפט לבחור את האופן שבו ירוצה העונש שנגזר על הנאשם. לאחר ששאלה זו הוכרעה – בין אם במועד מתן גזר הדין או לאחריו, גזר הדין הופך לסופי ומשלב זה ואילך, לא ניתן לשנותו אלא באמצעות הגשת ערעור.

בהחלטה מיום 2.4.2009, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי עונש זה ירוצה במצטבר לאחד עשר חודשי המאסר שהוטלו על המבקש בתיק הנוסף.

מכאן הבקשה שבפניי בגדרה טוען בא כוח המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנותו של סעיף 51ב(ב) לחוק העונשין והשאלה מצדיקה דיון נוסף בעניינו. כמו כן לדבריו, אין הצדקה לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו בתיק הנוכחי, במצטבר לתיק הנוסף, זאת הואיל והעבירות נשוא שני כתבי האישום נעברו באותה תקופה ולא היה מקום לפצל ביניהן.

בא כוח המשיבה סומך מצידו את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל החלטתו לריצוי העונשים במצטבר וסובר כי אין מקום לקבלת בקשת רשות הערעור.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אין בנימוקיו של בא כוח המבקש כדי להצביע על סוגיה המצריכה ליבון נוסף בגלגול שלישי ולפיכך אין לקבל את בקשתו.

מעבר לנדרש אציין, כי דינן של טענות בא כוח המבקש להידחות גם לגופן. ההסדר שבסעיף 51ב(ב) לחוק העונשין נמנה על אחד החריגים לכלל סופיות הדיון, לפיו לאחר מתן פסק הדין, בית המשפט איננו מוסמך לבצע בהכרעתו שינויים בעלי אופי מהותי, שאינם עולים בקנה אחד עם כוונתו בעת מתן פסק הדין (ראו ע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' ג'עפרי , פ"ד מז(1) 418, 431-430 (1993) וההפניות שם). חשוב לציין, כי השימוש בסמכות זו מצומצם והפסיקה הדגישה מספר פעמים כי הנוהל המועדף הינו לקבל את חוות דעת הממונה בטרם מתן גזר הדין ולפעול על פי סעיף 51ב(ב) רק כאשר לא ניתן לעשות זאת (רע"פ 935/06 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2006); ע"פ 6689/96 ווזווז נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(4) 413, 415 (1996)).

באם בכל זאת בוחר בית המשפט לעשות שימוש בכלל זה ומבקש מהממונה להכין חוות דעת לעניין אופן ריצוי עונש המאסר, פסק הדין בעניינו של הנאשם לא יהפוך לסופי, כל זמן שלא תינתן החלטה בעניין (רע"פ 6489 ברמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.2006); רע"פ 2288/06 סיאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2006)). החלטתו הראשונה של בית משפט השלום שימשה בדיוק לתפקיד זה. לא היה בה כדי לבצע שינויים בגזר הדין שהוטל על המבקש, מטרתה הייתה להשלימו. לאחר שנקבע בהחלטה זו, כי המבקש ירצה עונש של שישה חודשי מאסר בפועל ולא בעבודות שירות, הפך פסק הדין לסופי.

ככל שהדבר נוגע לכלל סופיות הדיון, מאותה נקודה ואילך אין כל משמעות לשאלה האם ההחלטה בדבר אופן ריצוי העונש ניתנה במעמד מתן גזר הדין או לאחריו. כל השגה אחרת על פסק דינו של בית משפט השלום, מהווה במהותה ניסיון לבצע בו שינויים ואין הדבר אפשרי, אלא באמצעות הליך רגיל של הגשת ערעור על פסק הדין (השוו ע"פ 271/01 טולדנו נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 830, 835 (2001)).

הענקת סמכות לבית המשפט להמשיך ולהפוך בהחלטתו לגבי אופן ריצוי העונש, לאורך תקופת המאסר, בכפוף לחוות דעת שיוגשו לו על ידי הממונה – עומדת בניגוד לתכליתו של סעיף 51ב(ב) לחוק העונשין, פוגעת במידה מופרזת בעיקרון סופיות הדיון ובוודאי שאיננה עולה בקנה אחד עם המדיניות שהותוותה בפסיקה לגבי השימוש בסעיף. משכך, אין מקום לשנות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בשאלת דרך ריצוי עונש המאסר.

כמו כן, לא מצאתי נימוקים שיצדיקו התערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לגבי ריצוי העונש במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק הנוסף. בידוע, שטענות על חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). נסיבות המקרה והעבירות בהן הורשע המבקש, לא מגלות חריגה מנורמת הענישה המקובלת בעבירות מס.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש ימשיך בריצוי עונשו מאחורי סורג ובריח, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה.