רע"פ 4401/09 יעקב הרבסט נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום ב בית המשפט לתעבורה בחדרה (תת"ע 11278/02), בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי הנטען נהג המבקש ברכבו ביום 19.5.2002 במהירות של 125 קילומטר לשעה במקום בו המהירות המותרת הינה 90 קילומטר לשעה.

ביום 16.8.2002 ביקש המבקש להישפט וביום 6.9.2002 נשלחה לו הזמנה לדיון שנקבע ליום 20.11.2002. המבקש לא התייצב לדיון ובית המשפט הרשיע אותו בהיעדר התייצבות, בהתאם להוראות סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1983 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), והשית עליו קנס של 750 ש"ח. יצוין כי בחודש פברואר 2006 שילם המבקש את הקנס שהושת עליו.

ביום 31.10.2007 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין ל בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2556/07) ואולם בהסכמת הצדדים נמחק הערעור, תוך מתן אפשרות למבקש לפנות ל בית המשפט

לתעבורה בבקשה לביטול פסק הדין.

ביום 15.1.2008 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין ב בית המשפט לתעבורה בחדרה.

ביום 2.12.2008 דחה בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט א' גופמן ) את הבקשה לביטול פסק הדין לאחר שמצא כי לא נתקיימו בנסיבות העניין תנאי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, היינו, לא הוצגה כל סיבה מוצדקת להיעדר ההתייצבות של המבקש ואף לא הראה הוא כי נגרם לו עיוות דין כלשהו. עוד נקבע כי טענותיו לגבי המצאת הזימון אינן יכולות לעמוד לאור החזקה הקבועה בתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: תקנות סדר הדין הפלילי ), חזקה התקפה בנסיבות העניין כאשר בתיק מצוי אישור על משלוח דואר רשום ומשהמבקש לא סתר אותה.

על החלטה זו, ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ת 11022-01-09).

ביום 6.4.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט כ' סעב ) בגדרו נדחה הערעור. נקבע כי בקשת המבקש הינה לביטול פסק דין כשם שמוסדר בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, ואולם כשם שקבע בית המשפט לתעבורה לא הראה הוא כי מתקיימים התנאים לכך. המבקש לא הביא כל טעם לאי התייצבותו לדיון אף שבא כוחו לא חלק על כך שהוא זומן ואף חתם על אישור מסירה. עוד נקבע כי המבקש איחר איחור רב בהגשת הבקשה לביטול אפילו לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הקודמת (בע"פ 2556/07). כן נקבע כי אין צורך לדון בשאלה מה בדיוק נשלח בדואר היות ומכל מקום חייב היה הוא להתייצב לדיון אליו זומן, מה גם שההיגיון אומר כי באם נשלחה הזמנה צורף לה גם כתב האישום.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה שב המבקש וטוען כי כתב האישום לא הומצא לידיו טרם הדיון וכי המשיבה לא הוכיחה אחרת. משכך לשיטתו, חל פגם מהותי בהליך ופסק הדין ניתן שלא כדין באופן המחייב את ביטולו מחובת הצדק ואין נפקות לתנאי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי. עוד נטען כי תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי אשר קובעת את חזקת המסירה, הינה בטלה מעיקרה באשר אין לה עיגון בחקיקה ראשית. כן נטען כי נפלו פגמים שונים אף בכתב האישום גופו.

מנגד, טוען בא כוח המשיבה כי אין הבקשה מעלה בפועל כל טענה המצדיקה מתן רשות ערעור, הרלוונטית לעניינו של המבקש. המבקש לא הראה כל טעם לכך שלא התייצב לדיון אליו זומן כדין ואף לא העלה כל טענה לעניין האישום גופו המעוררת חשש לעיוות דין בעניינו. משכך לטענתו אין מקום לקבלת הבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה כמו גם בהחלטות ופסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דינה להידחות.

פעמים רבות הובהר כבר בהחלטותיו של בית משפט זה, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. חרף טענותיו של המבקש הרי שבחינה של טענות אלו ושל נסיבות המקרה מעלה כי נכונה טענת המשיבה כי אין לטענות אלו השלכה על מקרהו של המבקש ומשכך אין זה המקום ליתן רשות ערעור.

עיון בבקשת רשות הערעור מעלה כי כל טענתו של המבקש הינה כי לא נשלח אליו כתב האישום בגינו זומן למשפט. מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין אין טענה זו מתיישבת עם ההיגיון. ואולם, אף לו הייתי מניח כי צודק המבקש בטענתו זו, לא היה בכך כדי להועיל לו. זאת, מאחר ואין בכך כדי להצדיק את העובדה שזה לא התייצב כלל לדיון בעניינו. לכל היותר משמעו של אי צירוף כתב האישום היה כי למבקש הייתה עילה טובה לבקש את דחיית הדיון עד שיומצא כתב האישום לידיו, וודאי שאין בכך כדי להוביל לפסלות ההליך מעיקרו. משכך, ומשלא הראה המבקש כל הצדקה לביטול פסק הדין על פי עילות סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור וזאת אף מבלי שרואה אני צורך להידרש לשאר טענותיו אשר כאמור אינן רלוונטיות לנסיבות המקרה הקונקרטי. מעבר לנדרש אוסיף, כי מכל מקום נראה כי בקשת המבקש לביטול פסק הדין איחרה את המועד וזאת אף לו הייתי מקבל את טענתו כי פסק הדין לא הומצא לידיו, טענה שקשה ליישבה עם זאת ששילם את הקנס שהושת עליו עוד בשנת 2006. אף בכך די כדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.