רע"פ 47/07 תימור מור נ. ועדה מקומית לתכנון ןבניה גבעת אלונים

כנגד המבקש הוגש ביום 12.4.05 כתב אישום (עמק 21519-04/05) לבית משפט השלום בעכו, המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). לפי הנטען בכתב האישום, המבקש ביצע עבודת בניה בשטח של 216 מ"ר וזאת במקום 160 מ"ר.

ביום 23.7.06 לאחר שנמצא שהבניה מבוצעת, בסטייה מההיתר, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בחדרה בקשה לצו הפסקה שיפוטי (עמק 41156-07/06), לפי סעיף 239 לחוק, ולפי תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 (להלן: התקנות ), בגין עבודות בניה שבוצעו במקרקעין, בסטייה מהיתר הבניה שניתן למבקש, ואשר מהוות עבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק. בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי נטען כי המבקש ביצע עבודות בניה שלא כחוק, בכך שבנה קיר מבטון שאורכו כ- 4.7 מ' , תוך חדירה לתוואי דרך מספר 3 העוברת במקום; הניח חמישה עמודים מסלע טבעי בגובה של עד 1.80 מ' החוסמים חלקית את שדה הראיה בכביש; הגדיל את שטח הבניה מ-160 לכ- 215 מטרים רבועים ; ובכך שלא שמר על קווי הנסיגה מהצדדים הצפוניים, המזרחיים והדרומיים של הבנין.

בית-משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ש' גליק ) נעתר לבקשה וציווה במעמד צד אחד, ביום 23.7.06, על המבקש להפסיק לאלתר את כל פעולות הבניה המתבצעות באתר הבניה. על החלטה זו, הגיש המבקש בקשה לבית-משפט השלום בחדרה לביטול צו ההפסקה השיפוטי שניתן בעניינו.

ביום 21.9.06 דחה בית-משפט השלום בחדרה (כבוד השופט א' קפלן ) את בקשת המבקש לבטל את הצו בקובעו, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה כנדרש לפי סעיף 239(א) לחוק, והוכיחה כי בנסיבות הבניה בוצעה עבירה לפי סעיף 204 לחוק. כן נקבע כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי יש לה "יסוד סביר להניח שמבוצעות במקום עבודות... בדרך ובנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק, וכי העבודות שנתגלו בשעת הביקור יש בהן לכאורה עבירה לפי סעיף 204 לחוק".

מכיוון שעמדה המשיבה בנטל האמור, הורה בית-משפט השלום כי הצו יישאר על כנו.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.

בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ש' ברלינר ) דחה את ערעור המבקש בקובעו כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא אשר ניתנו לאחר בירור הראיות שהוצגו לפניו. על פני הדברים נראה לבית המשפט המחוזי, כי הבניה האמורה מלווה בעבירה, מאחר והיא חורגת מעבר לקו הכביש וחוסמת חלקית את שדה הראיה, בנוסף לכך שהיא חורגת מההיקף הנדרש של הבניה ומשטח הבניה המותר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקש טוען, בין היתר, כי הפרשנות לסעיף 239 לחוק, בענין מידת ההוכחה הנדרשת, איננה אחידה, ולכן בתי המשפט מוציאים תחת ידם פסקי דין שונים ומנוגדים. בענין זה, לדידי המבקש, יש לפרש את סעיף 239 לחוק, באופן המתנה את תוקף הצו בהגשת כתב אישום כנגד מבצע הבניה, אחרת תיפגענה זכויות היסוד שלו ללא כל הצדקה. לטענת בא-כוח המבקש, בתי המשפט קמא התעלמו מראיות שהובאו בפניהם בעניינו. לבסוף טען הוא, כי ההליך בבית המשפט המחוזי היה פגום, מאחר שהערעור נדון בפני דן יחיד.

לטענת באת-כוח המשיבה אין במקרה זה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, שכן בעניינו של המבקש לא נפסקה הלכה חדשה והוא איננו מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. אשר לטענה בדבר נטל ההוכחה הנדרש מהמשיבה לצורך הוכחת התנאים להוצאת צו שיפוטי, נטען כי מהוראת סעיף 239 לחוק, עולה בבירור כי מטרתו הינה לאפשר את הפסקת העבודה הבלתי חוקית, ומניעת קביעת עובדות בלתי הפיכות בשטח. כלומר הן מלשון התקנות והן מלשון החוק, רמת ההוכחה הנדרשת בגין צו הפסקה שיפוטי איננה רמת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי, אלא ברמה נמוכה יותר. בית משפט זה פסק לא אחת, כי מטרתו של צו להפסקת שימוש במקרקעין, לפי סעיף 239 לחוק, איננה סנקציה עונשית המוטלת בגין הפרת הוראות החוק, כי אם הליך שמטרתו להקפיא את הבניה באיבה. באשר להרכב המוסמך לדון בערעור, נטען כי דן יחיד רשאי לדון בערעור עקב תיקון בחוק בתי המשפט שנכנס לתוקף ביום 11.4.06.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענות אשר הוצגו בפניהן ונראה, כי אין מקום לבדיקה נוספת של ענין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רלבנטי אך לבעלי הדין. במקרה שבפניי, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי, חרף ניסיונו של המבקש להציגה ככזו (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של ענין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. סעיף 239 לחוק התכנון והבניה מורה אותנו כדלקמן:

" 239 . צו הפסקה שיפוטי [תיקון: תשל"ח]

(א) נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן - צו הפסקה שיפוטי), ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט.

(ב) משניתן צו הפסקה שיפוטי או הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט להורות למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר נושא צו ההפסקה או כתב האישום עד לגמר ההליכים בבית המשפט" .

מלשון הסעיף עולה, כי מטרת צו ההפסקה השיפוטי הינה להקפיא את הבניה כאשר לבית המשפט נתונה סמכות לבטל או לשנות את הצו בהתאם למתחייב מהנסיבות. לא עולה מלשון הסעיף, כי תוקף צו ההפסקה השיפוטי מותנה בהגשת כתב אישום. ואכן הלכה היא כי יש לראות בהליך של צו הפסקה שיפוטי, הליך ביניים אשר מטרתו הינה "להקפיא את הבניה בעודה באיבה כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית עד אשר יתברר הענין לגופו בתיק העיקרי שענינו כתב אישום על בניה שלא בהתאם להיתר או לתכנית" (ראו ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(4) 673, 682-683). מכאן, שבבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית. מאחר שמטרתו של צו ההפסקה השיפוטי הינה הקפאת המצב הקיים, נקבע בתקנה 3 לתקנות, כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי ודי בכך ש"יש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה". לאור האמור לעיל עולה, כי החלטתו של בית-משפט השלום בחדרה, מיום 21.9.06 בדין יסודה.

באשר לטענה בדבר המותב המוסמך לדון בערעור על החלטה לפי סעיף 239 לחוק, הרי שתיקון לסעיף 37(ב)(8) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר נכנס לתוקף ביום 11.4.06, מורנו כי בית המשפט המחוזי ידון בשופט אחד ב"ערעורים על פסקי דין בעניינים שבית משפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בהם לפי סעיף 55". מאחר והבקשה לביטול צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 239 לחוק, היא הבקשה נשוא דיוננו כאן, באה בגדרם של אותם עניינים שבית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בהם לפי סעיף 55 הנ"ל, הרי שאין לי אלא לקבוע ששמיעת הערעור בפני דן יחיד נעשתה כחוק.

לפיכך, לא מצאתי כל מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.