רע"פ 4760/06 סרגיי מורוזוב נ. מדינת ישראל

1.בחודש מרץ 2003 הורשע המבקש בעבירות של נהיגה בקלות ראש, נהיגה בשכרות וסירוב לעבור בדיקת שכרות, ונדון בפניו לפסילת רישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים. ביום 8.1.2004 נמצא המבקש נוהג ברכב חרף היותו בתקופת פסילה, והוא עשה זאת ללא ביטח תקף ותוך שהוא נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים.

המבקש הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע, ובית המשפט גזר לו 24 חודשי מאסר בחופף למאסר על תנאי שעמד נגדו והופעל, וכן 10 חודשים מאסר על-תנאי, 20 חודשי פסילה, 12 חודשי פסילה על-תנאי, וקנס בסך 1500 ש"ח.

בגזר-דינו עמד בית-המשפט לתעבורה על כך שזו הפעם השלישית בתוך שנתיים בה מעורב המבקש בתאונת דרכים בשל נהיגה בשכרות, וכי חרף כך שבפעמים הקודמות נגזר לו מאסר על-תנאי, ובהמשך מאסר לריצוי בעבודות שירות – שב המבקש עד מהרה לסורו.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד חומרת העונש שהושת עליו – נדחה.

2.בבקשה שבפני עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הואיל ( בלשון המקור ) "זו הינה האפשרות המשפטית היחידה העומדת לרשות המבקש, על מנת לנסות ולשנות את פסק הדין בעניינו".

אין בידי להיעתר לבקשה זו. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי השגות כנגד חומרת העונש אינן מקימות עילה לערעור שני (השוו רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה , תקדין עליון 88(1) 663; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 97(1) 42; רע"פ 4938/98 אח'ליל נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 98(4) 609; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2002(3) 49; רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2003(2) 3000). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם חוששני כי עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם. נהפוך הוא, מדובר במי שבעבר נוסו בעניינו דרכי ענישה שונות במטרה לגמול אותו מאותו מנהג שעשה לעצמו – לנהוג ברכב שעה שהוא נתון להשפעתם של משקאות משכרים – ברם, אותם ניסיונות לא צלחו. במצב זה, וכדי להגן על הציבור מפני פגיעתו הרעה של המבקש, שוב לא היה מנוס מכליאתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.