רע"פ 5464/10 ראובן ויזמן נ. מדינת ישראל

1.

לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו הוגש כתב-אישום בו נטען כי המבקש לא קיים, במשך חמש שנים, צו שיפוטי, המורה לו להרוס מבנה אותו הקים שלא כדין. בגין כך יוחסה למבקש עבירה של אי קיום צו בית-משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בא-כוח המבקש אישר בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים כי מרשו לא קיים את הצו, ואת טענותיו מיקד בשאלת נכונות ההרשעה המקורית, בגינה צווה להרוס את המבנה. במסגרת זו העלה המבקש טענה לפיה בתחילה ניתן לו היתר בנייה, אולם זה בוטל שלא כדין, ולפיכך נעשתה הבנייה על פי היתר שהוסיף לעמוד בתוקף. עוד טען לטעות במצב הדברים, שכן לגישתו הוא הסיק כי היתר הבנייה המקורי מאפשר לו שלא להרוס את שבנה, חרף הצו השיפוטי.

בית-המשפט לא קיבל טיעון זה. נמצא כי לאורך ההליך בפני בית המשפט "לא כפר [המבקש] בקיומו של הצו השיפוטי ובמודעותו לצו השיפוטי על כל שנקבע בו. [המבקש] גם אישר כי המבנה לא נהרס ואישר את מודעותו לכך" (עמוד 3 להכרעת-הדין). עוד נקבע כי השגותיו של המבקש לעניין היתר הבנייה המקורי וביטולו, אינן משנות מן העובדה כי הוא נמנע מלבצע צו שיפוטי שעמד נגדו במשך תקופה ארוכה; לא הוכחה הגנת הטעות אותה טען; ומכל מקום הטענות המבססות הגנה זו אינן עולות בקנה אחד עם יתר הפרטים שמסר (עמוד 6 להכרעת-הדין). לאחר שנקבע כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות הימנעות מהרשעה, הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו. בבואו לגזור את העונש ציין בית-המשפט המחוזי, כי מ דובר במי שהורשע בפעם השלישית באי קיומו של צו שיפוטי, והואיל והמאסר המותנה בן החודשיים שעמד נגדו כבר הוארך פעם אחת, שוב אין להאריכו ועל כן הופעל בדרך של עבודות שירות. עוד נדון המבקש לקנס בסך 6,500 ש"ח, והוא נדרש לחתום על התחייבות להימנע מעבירה. נוכח העובדה כי המבקש הרס בסופו של דבר את אשר בנה שלא כדין, הוחלט שלא להשית עליו מאסר נוסף.

2.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית-המשפט המחוזי, שם העלה את השגותיו נגד ההרשעה והעונש. נטען, בין היתר, כי בית-המשפט לעניינים מקומיים לא הביא בחשבון את העובדה שהוא נקלע לכדי ביצוע עבירה, לאחר שההיתר שניתן לו בוטל עקב מסמכים מזויפים שהוגשו למשיבה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, וציין כי מ דובר ב"ערעור סרק שלא היה לו מקום. הכרעת הדין אין בה דופי או פגם הזקוק לתיקון" (עמוד 3 לפסק-הדין). עוד נקבע, כי בנסיבות העניין אין חומרה יתרה בקנס בו חויב המבקש, ואילו ביחס לעונש המאסר המותנה שהופעל, נקבע כי לא הייתה עילה להאריכו.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לגישתו, ההליכים בעניינו גרמו לו נזק כבד, ונכון ליתן לו להביא את השגותיו כנגד ההליך המקורי בו הורשע. לחלופין, עותר המבקש לאפשר לו לערער על העונש.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי קיומו של ערעור שני לא נועד ללבן סוגיות עובדתיות פרטניות (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)), וזה המצב בבקשה זו. גם לגופם של דברים לא מצאתי כי נפלו פגמים בהרשעתו של המבקש או בעונשים שהושתו עליו. המבקש הודה, הלכה למעשה, באי קיומו של צו שיפוטי, וביקש בפני ערכאות קמא, כפי שביקש מאיתנו, להעלות את השגותיו לעניין ההליך בו הורשע כבר בשנת 2002. ברי כי ההליך הנוכחי, המתמקד בצו שעמד נגד המבקש ואותו לא ביצע, אינו המקום לתקיפתה של הרשעה חלוטה. בנסיבות אלו לא נפל פגם בהרשעה, ומאחר ומדובר בהרשעה שלישית מסוגה, שוב אין מנוס מן המסקנה כי העונש אינו חמור כלל ועיקר.

אי לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.