רע"פ 5482/08 מוחמד חמדיה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בבאר-שבע הרשיע את המבקש בעבירות של הדחה בחקירה ותקיפה. הרקע לאישום היה בכך, שהמתלוננת – אחותו של המבקש, טענה במשטרה כי בעלה תקף אותה ואת ילדיה במספר הזדמנויות. בעקבות כך הגיע המבקש לביתה של המתלוננת, דרש ממנה לבטל את התלונה, והכה אותה בראשה ובכתפה. בעקבות הרשעתו נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר, עשרה חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסך 3,000 ש"ח.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, וכוון כנגד ההרשעה והעונש, נדחה. בערעורו טען, כי ברישומיו של בית החולים מיום האירוע, נאמר כי המתלוננת טענה שהוכתה בידי בעלה ולא בידיו של אחר. להשקפת המבקש, מאחר ומסמכים אלה הוגשו, יש להקיש מכך על קיומה של הסכמה מכללא גם לתוכנם. עוד נטען, כי הסתירות בדברי המתלוננת מעוררים תהיות באשר למהימנותה בכל הנוגע לזהותו של התוקף. לבסוף נטען, כי לא התקיימו יסודותיה של עבירת ההדחה בחקירה, מאחר והמבקש רק "הציע" למתלוננת להשלים עם בעלה.

בדחותו את הערעור, קבע בית-המשפט המחוזי כי הסנגור בחר שלא לחקור את המתלוננת על ההבדלים בין גרסתה לתיעוד של בית החולים, אף שהוא היה ער לקיומם. עוד נקבע, כי אין מקום להתערב בפסק-הדין מאחר והוא נסמך על ממצאים שבעובדה ומהימנות, שמקורם בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים אשר הופיעו בפניה.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו אותן טענות אשר שימשו אותו בערכאה קמא, היינו, כי המסמכים שהוגשו בהסכמה מעוררים ספק באשר לאשמתו, ואין להסתפק בכך שסנגורו נמנע מלחקור עליהם. באשר לעונש, נטען כי בית-המשפט לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המבקש ותרומתו לחברה.

4.

דין הבקשה להידחות. חרף ניסיונותיו של המבקש לשוות לבקשתו אופי משפטי-עקרוני, בסופו של יום היא מכוונת לתקוף ממצאים שבעובדה אשר נקבעו בידי בית משפט השלום ואושרו בשלב הערעור. המבקש היה מיוצג, ואם בחר סנגורו שלא לחקור את המתלוננת בסוגיית המסמכים, מותר להניח כי עשה זאת מטעמים הקשורים להגנת שולחו. כך או כך, מדובר בסוגיה פרטנית שאינה חורגת מעניינו של המבקש, וגם מטעם זה היא אינה מקימה עילה לערעור שני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). באשר לעונש, כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לדיון בגלגול שלישי, למעט מקרים חריגים ( רע"פ

10231/03

קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)). עניינו של המבקש אינו נמנה על אותם חריגים, אדרבא, נוכח עברו המכביד והצורך להילחם בנגע האלימות שפשה במקומותינו, העונש שהושת עליו הנו ראוי ומאוזן.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.