רע"פ 6688/09 עפו אבו קאסם נ. מדינת ישראל

1.

המבקשים הם שלושה אחים, אשר הקימו בלא היתר שני בתי מגורים על קרקע חקלאית, באזור המוגדר כשמורת טבע. בעקבות כך, ונוכח העובדה שלא חדלו מביצוע העבירות גם לאחר שהוזהרו כי עליהם לעשות כן, הוגש נגדם כתב אישום שייחס להם עבירות על פי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 – ביצוע עבודות בנייה בלא היתר ובסטייה מתוכנית, שימוש בבנייה, והפרת צווים מנהליים ושיפוטיים.

2.

תחילה, הודו המבקשים - שהיו מיוצגים על ידי הסנגוריה הציבורית - במיוחס להם בכתב האישום במסגרת הסדר טיעון והורשעו, אולם מאוחר יותר ביקשו לשכור את שירותיו של סנגור חדש – ומשעשו זאת נתבקש בית משפט השלום להתיר להם לחזור בהם מהודאותיהם. המבקשים טענו כי אביהם – אשר נכלל אף הוא בכתב האישום והלך לעולמו במהלך המשפט – ביצע את העבירות לבדו. בית-המשפט סרב לבקשה זו, תוך שקבע כי הודאותיהם של המבקשים ניתנו מתוך רצון חופשי, ולא הוכח כי בעניינם התקיימו "נימוקים מיוחדים" לחזרה מהודאה, כמשמעותם בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב-1982. עם זאת, התיר בית המשפט למבקשים לחזור מהסדר הטיעון ככל שהוא נוגע לעונש. לאחר שהצדדים טענו לעניין גזר הדין, נדון כל אחד מהמבקשים לארבעה חודשי מאסר, 8 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 25,000 ש"ח. כמו כן, חויבו המבקשים לשלם כפל אגרה בסך 23,544 ש"ח, וכפל שווי מופחת של בתי המגורים אשר הקימו בלא היתר בסכום של 420,000 ש"ח. עוד ציווה בית-המשפט על הריסת המבנים.

3.

על פסק הדין ערערו המבקשים בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורם, הלינו על סירובה של הערכאה הדיונית להתיר להם לחזור בהם מהודאותיהם, על החלטתה לבטל את הסדר הטיעון שהשיגו עם המשיבה לעניין העונש, וכן על חומרתו של גזר הדין. בית-המשפט המחוזי דחה את השגות המבקשים אחת לאחת, אולם נעתר לבקשתם להפחית מעול התשלומים אשר הושתו עליהם, אותם העמיד על סכום של 100,000 ש"ח לכל מבקש.

4.

בבקשה שבפני עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. שתי טענות מרכזיות בפיהם: האחת, נוגעת לסמכותה של הערכאה הדיונית למנוע מנאשם לחזור בו מהודאתו, ואילו השנייה נוגעת לסמכותה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לתבוע השתתו של תשלום כפל-שווי על נאשמים מכוח סעיף 219 לחוק. עוד מעלים המבקשים טענות ביחס לחומרתו של גזר הדין, לרבות הטענה לפיה לא חזרו בהם מהסדר הטיעון ביחס לעונש.

5.

דינה של בקשה זו להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור יוחדה אך למקרים בהם מועלית שאלה עקרונית, בעיקר משפטית, לה עשויות להיות השלכות על ציבור גדול של מתדיינים ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינם של המבקשים נמנה עימם.

אף לגופן של טענות לא מצאתי כי קמה עילה ליתן רשות לערער. באשר לסוגיית חזרתם של המבקשים מהודאתם במסגרת הסדר טיעון, הרי שזו נדונה לפני-ולפנים בידי ערכאת הדיון, ואף ערכאת הערעור נתנה עליה דעתה, ובלשונה: " החלטת בית-המשפט שלא להתיר למערערים לחזור מהודאתם הייתה החלטה נכונה וטובה ולא נפל בה כל פגם. הודאת המערערים לא נעשתה בהיחפז אלא לאחר מספר דיונים, וכשנתיים לאחר הגשת כתב האישום, ולאחר שקלא וטריא שעשו סנגוריהם, ולאחר שבאו בדברים עם המאשימה והגיעו עמה לידי עסקת טיעון חלקית. אין המדובר כלל וכלל במי אשר חש כי הודה בהיחפז על מעשה שלא עשה, והוא נחוש בדעתו להוכיח את חפותו " (עמ' 6 לפסק-הדין). באשר לטענתם השנייה של המבקשים

- סעיף 219(א) לחוק קובע כי " הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית-המשפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו... כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר " – וכפי שניתן להיווכח מנוסחו של סעיף זה, לבית-המשפט סמכות להטיל כפל שווי ככל שנתבקש לעשות זאת, כאשר לזהותו של העותר אין חשיבות כלל ועיקר. באשר להשגות כנגד חומרת העונש, כל שאוכל לעשות הוא להפנות להלכה הפסוקה לפיה חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.08)).

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.