רע"פ 9269/17 ראמי אבו עישא נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' כרמל , כ' מוסק ו ש' רנר ) בעפ"ג 7084-05-17 מיום 8.11.2017, בו נתקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני ) בת"פ 11097-04-15 מיום 22.3.2017.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש הורשע על פי הודאתו על ידי בית משפט השלום בעבירות הבאות: נהיגה בפזיזות, לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין; נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ; הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; ונהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2א לפקודת בטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 .

על פי עובדות כתב האישום, ביום 6.4.2015 בסמוך לשעה 15:00 נכנס המבקש לרכב השייך לאדם אחר (להלן: המתלונן ) שעמד במרכז מסחרי בשכונת רמת אשכול בירושלים. עת ירד המתלונן מהרכב לעבר מדחן החנייה המצוי בסמוך, ניצל המבקש את העובדה שהרכב הושאר מותנע ולא נעול, החל להימלט מהמקום ברכב. המתלונן דלק אחריו וכתוצאה מכך נפל ונחבל בגופו. בהמשך לכך, נהג המבקש בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה. לאחר שהבחין במחסום משטרתי שהוצב בציר מעלה אדומים, עלה המבקש על המדרכה, הסתובב, והחל לנסוע בניגוד לכיוון התנועה, תוך שהוא גורם סיכון למשתמשי הדרך ומאלץ ניידת משטרה שהגיעה מולו לבלום על מנת למנוע התנגשות. לאחר מכן, עלה המבקש על אי תנועה בנוי על מנת לעבור לנתיב הנסיעה הנגדי והמשיך בנסיעה. לאחר שנתקל בפקק תנועה עזב המבקש את הרכב ונמלט מהמקום רגלית, תוך שהוא לא שועה להוראות השוטר שדולק אחריו וקורא לו לעצור. בכך גנב המבקש רכב השייך לאדם אחר, וזאת תוך שהוא נוהג בו בפזיזות כשהוא פסול לנהיגה ביודעין וללא פוליסת ביטוח בת תוקף.

2.

לבקשת המשיבה, ביום 14.4.2015 הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטים נגדו. לאחר כשמונה חודשים, בהמלצת שירות המבחן, הורה בית משפט השלום ביום 6.12.2015 על שחרורו של המבקש לקהילה הטיפולית "אלפטאם" (להלן: קהילת הטיפולית ) . נקבע כי ככל שהמבקש יעזוב את הטיפול או יורחק ממנו, הוא יוחזר לתנאי מעצר.

ביום 23.11.2016 הגיש שירות המבחן בקשה דחופה להקדמת מועד הדיון מאחר והמבקש הורחק מהקהילה הטיפולית בעקבות התבטאויות והתנהגויות שאינן תואמות את כללי המקום. בהמשך לכך, הורה בית המשפט כי המבקש יישאר במעצר בית מלא בבית אמו עד לשמיעת הטיעונים לעונש.

3.

ביום 22.3.2017 גזר בית המשפט השלום את דינו של המבקש. בית משפט השלום קבע כי מתחם העונש ההולם בגין כלל העבירות בהן הורשע המבקש נע בין 30-15 חודשי מאסר. עם זאת, קבע בית משפט השלום כי מטעמי שיקום יש לחרוג ממתחם העונש ההולם, ובהתאם להמלצת שירות המבחן גזר על המבקש את העונשים הבאים: הארכת עונשי המאסר המותנים התלויים ועומדים לחובתו של המבקש (ת"פ 40255/06; ת"ד 5209-05-11) לתקופה כוללת של 15 חודשים, למשך שלוש שנים ממתן גזר הדין; שירות לתועלת הציבור בהיקף של 350 שעות; ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח.

4.

המשיבה ערערה על קוּלת העונש. בערעור נטען כי העונש שגזר עליו בית משפט השלום חורג באופן משמעותי ממתחם הענישה שנקבע ומהענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשע המשיב במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. לטענת המשיבה, לא ניתן משקל למספיק להרתעה הדרושה בעבירות מהסוג בהן הורשע המבקש ולעברו הפלילי של המבקש. עוד ציינה המשיבה כי שיקומו של המבקש במאסרו הקודם נכשל והוא נפלט מהמסגרת השיקומית, ואף מתסקיר המבחן העדכני בעניינו עולה כי קיימים קשיים בהתנהלותו. לשיטתה, עקרון ההלימה במקרה זה מחייב עונש מאסר בפועל.

5.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ביום 8.11.2017 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה, וגזר על המבקש 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו. בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום להתערבות בעונש שגזר בית משפט השלום נוכח ההפסקות, הקשיים והתפניות בהליך השיקום שעבר המבקש, שבנסיבות העניין, על אף הצלחתו החלקית, אין בו כדי לאיין את ההצדקות להטלת עונש הראוי למעשיו של המבקש. נקבע כי נוכח חומרת המעשים, אשר יש בהם סכנה ממשית לביטחון הציבור ושלומו, על המבקש לשאת בעונש הנמצא בגבולות מתחם העונש הראוי שקבע בית משפט השלום, תוך התחשבות במסגרת ההליך הטיפולי. אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום לחרוג לקוּלה ממתחם העונש ההולם, והשית את המבקש עונש מאסר בפועל כאמור לעיל. בנוסף, הורה בית המשפט המחוזי על הפעלת שני עונשי המאסר המותנים הרובצים לחובתו של המבקש, שירוצו בחופף לתקופת המאסר שנקבעה.

6.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה ותגובת המשיבה

7.

בבקשתו טוען המבקש כי עניינו מעורר שאלה "אנושית-מצפונית" יוצאת דופן המחייבת את התערבותו של בית משפט זה לעניין חומרת העונש. לטענתו, הנסיבות הייחודיות העומדות ברקע ביצוע העבירות ונסיבותיו האישיות החריגות מצדיקות מתן רשות ערעור. המבקש מפרט בהרחבה את נסיבותיו האישיות, תוך שהוא מציין כי הוא המשמורן של שני ילדיו וטוען כי כניסתו למאסר תביא לפגיעה גם בהם. המבקש מוסיף כי הוא בעל מוטיבציה גבוהה להשתלב בהליך טיפולי, כפי שביטא במסגרת ההליכים החל מבית משפט השלום, ואף הוכיח בפועל במסגרות הטיפול בהן שולב. המבקש מציין עוד כי הוא שהה בקהילה הטיפולית במשך קרוב לשנה ונשא שם בתפקיד בכיר בהיררכיית הקהילה. לשיטתו, סילוקו מהקהילה הטיפולית, נבע מקושי בעמידה בתשלומים לקהילה על רקע מצבו הכלכלי הקשה. המבקש מוסיף וטוען כי היות ועבר תהליך שיקום משמעותי, אין אינטרס ציבורי בהחזרתו לכלא, דבר שיפגע בשיקומו ויגדיל את עלויות השיקום שלו. נוכח כל האמור, ובשים לב להמלצת שירות המבחן, טוען המבקש כי יש להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולאמץ את גזר דינו של בית משפט השלום.

8.

המשיבה בתגובתה מיום 10.1.2018 טוענת כי יש לדחות את הבקשה מכיוון שאין היא אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, שכן המבקש לא הצביע על סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת. המשיבה טוענת כי נסיבותיו האישיות של המבקש קיבלו משקל מירבי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואין בנסיבותיו הפרטניות של המבקש כדי להביא לחריגה ממתחם העונש ההולם ולאיין את הצורך בהטלת עונש מאסר. לשיטתה, צדק בית המשפט המחוזי שקבע כי מאמצי השיקום של המבקש, שטרם הגיעו לסיומם והם רצופי תפניות, מצדיקים התחשבות לקוּלה בתוך גדרי המתחם, אולם לא חריגה ממנו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי נוכח קיומם של שני מאסרים מותנים ברי הפעלה נגד המבקש, ובשל חומרת המעשים שביצע, לא ניתן להסתפק בעונש בעל חומרה פחותה. המשיבה מוסיפה כי המבקש לא העלה את הטענה של הפגיעה בילדיו בפני בית המשפט המחוזי, וממילא מאחר שאמו של המבקש אף היא משמורנית על הילדים – ניתן יהיה למצוא פתרון עבורם בזמן שהותו במאסר.

דיון והכרעה

9.

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה – משפטית או ציבורית – בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982 ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)) או במקרים בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)). הבקשה שלפני לא מעלה סוגיות כגון דא וכל הטענות המנויות בגדרה נוגעות לנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור. כך במיוחד שענייננו בבקשת רשות ערעור על חומרת העונש בלבד, שזו , על פי ההלכה, תינתן רק במקרים חריגים במיוחד, בהן ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת ( רע"פ 6688/09

אבו קאסם נ' מדינת ישראל (26.8.2009); רע"פ 8263/10

חטיב אבו רזק נ' מדינת ישראל (22.11.2010); רע"פ 9102/15 פאר נ' מדינת ישרא ל (26.1.2016) ).

10.

מעבר לנדרש אעיר כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. לא שוכנעתי כי העונש שהושת על המבקש סוטה במידה ניכרת, ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הוא הורשע. כידוע, עיקרון השיקום, על אף חשיבותו, אינו בא להחליף עקרונות ענישה נוספים, וביניהם עקרון ההלימה. הערכה כי קיים סיכוי שהנאשם ישתקם אינה מובילה בהכרח למסקנה כי יש לחרוג לקוּלה ממתחם העונש ההולם, אף אם תסקיר שירות המבחן תומך בהקלה מעין זו (ע"פ 452/ 14 דבוש נ' מדינת ישראל (3.4.2014); ע"פ 2015/13 פלוני נ' מדינת ישראל (05.08.2013); רע"פ 398/14

ערג' נ' מדינת ישראל (16.3.2014)). בית המשפט המחוזי בחן את ההליך השיקומי אותו עבר המבקש למול חומרת מעשיו, ועקרון ההלימה, וקבע שבנסיבות העניין אין לחרוג מהמתחם אותו קבע בית משפט השלום. פעמים רבות עמד בית משפט זה על חומרתה של עבירת גניבת הרכב, בה הורשע המבקש, הגורמת נזק מידי לבעל הרכב וכן נזק כלכלי רחב לציבור, ובהתאם על הצורך לנקוט בענישה מחמירה במקרים אלו (ע"פ 7163/13 כסוואני נ' מדינת ישראל (03.08.2014); רע"פ 7890/10 מליטאת נ' מדינת ישראל (01.11.2010) ). יתרה מכך, מעשיו של המבקש היוו סכנה לציבור משתמשי הדרך וכוחות המשטרה, ומלמדים על חוסר יראת החוק. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי המכביד של המבקש, הכולל בין היתר הרשעה במספר עבירות של גניבת רכב, ואת העובדה שביצע את העבירות כאשר תלויים כנגדו שני מאסרים מותנים. לבסוף יצוין, כי עת נתן פסק דינו עמדו בפני בית המשפט המחוזי נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, והן, יחד עם המוטיבציה שהראה לשיקום, הביאו את בית המשפט המחוזי לגזור את עונשו ברף הנמוך ביותר של מתחם העונש שנקבע לו וכן לחפוף באופן מלא בין תקופת המאסר שהטיל עליו לבין המאסר המותנה שהופעל .

11.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועימה מבוטל עיכוב הביצוע עליו הורתי בהחלטתי מיום 3.12.2017. לפנים משורת הדין, ניתנת למבקש שהות על מנת להסדיר את ענייניו, ועליו להתייצב לריצוי עונשו ביום 4.2.2018 עד השעה 10:00, בבית המעצר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשבידו תעודת זהות או דרכון, ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים 08-9787377, או 08-9787336.