רע"פ 6769/98 סעיד ברכאת נ. מדינת ישראל

1.המבקש שימש כנהג אוטובוס פרטי. ביום 17.1.95 הסיע המבקש במסגרת עבודתו טיול בר-מצווה למצדה. בשעות הערב בדרך חזרה החליק האוטובוס במהלך ביצוע פניה שמאלה במורד הדרך, שהיתה רטובה מהגשם שירד. ניסיונו של המבקש לבלום את הרכב, תוך הפעלת מערכות הבלמים השונות, נכשל. הרכב סטה לצידו השמאלי של הכביש, התנגש בצלע הר, התהפך והחליק על צידו. בתאונה נהרגו שניים מבין המטיילים, אחד נפצע באורח קשה, אחר באורח בינוני והיתר נפצעו קל. כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסו לו ביצוע העבירות של גרימת מוות ברשלנות (עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א1961-) ושל אי התקנת דיסקה בטכוגרף (עבירה לפי תקנה 364ד לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- (להלן: תקנות התעבורה)).

2.בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופט י' רבלין) הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות בהן הואשם. הודאה זו באה לאחר שנשמעו חלק מעדי התביעה. למרות המלצת שירותי המבחן שלא להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל, הטיל בית המשפט על המבקש מאסר בפועל למשך שנה ומאסר על תנאי של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים, אם יבצע עבירה של נהיגה בזמן פסילה. בנוסף, נשלל רשיון הנהיגה על המבקש למשך עשר שנים אך נקבע כי יוכל לנהוג ברכב פרטי ובמונית כעבור חמש שנים. בית המשפט הדגיש בפסק דינו את הצורך להחמיר עם עברייני תנועה במיוחד כאשר מדובר בנהגי אוטובוס. נקבע, כי "בנסיבות של תאונה קשה, גם כאשר ואולי בשל כך שמדובר בנהג מקצועי - נהג אוטובוס - על אף נסיבות אישיות, אין מקום להקל באופן משמעותי מחומרת העונש".

3.המבקש, אשר החליף עורך דין, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 1677/98). במסגרת ערעורו ביקש כי יתאפשר לו לחזור בו מהודאתו באופן שהרשעתו תבוטל והוא יוכל להביא ראיות להוכחת חפותו. טענתו המרכזית היתה כי גרסת התביעה, שיחסה לו נהיגה במהירות מופרזת, איננה אפשרית מבחינה פיסיקלית. המבקש טען, כי לו נהג במהירות שמעל 40 קמ"ש במהלך הפנייה שמאלה בעקומה, מחייבים חוקי הפיסיקה כי הרכב יסטה ימינה ולא שמאלה כפי שאכן קרה. בהתאם נטען, כי לא ניתן היה לייחס למבקש נהיגה במהירות מופרזת ביחס לתנאי הדרך. המבקש הוסיף וטען כי הרשעתו, המנוגדת לחוקי המדע, עלולה להביא לאובדן אמון הציבור במערכת המשפטית. לחילופין טען המבקש, כי אפילו אם תתקבל עמדת המשיבה לפיה נגרמה סטיית האוטובוס בשל שימוש במכשיר האטה מסוג "טלמה" שהותקן ברכב, הרי שהדבר נעשה מכוח הוראת תקנות 52 ו159- לתקנות התעבורה המחייבות בלימת הרכב בירידות ובעקומות חדות. נטען, כי בתחום זה קיימת סתירה בין הוראות היצרן, הקובעות שאין להשתמש במכשיר ההאטה במצבים מסוימים, לבין תקנות התעבורה המחייבות להאט במצבים אלו. המבקש הוסיף וטען כי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, כפי שפורש בפסיקה מאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו גם בשלב הערעור. המבקש טען כי נסיבות עניינו מחייבות כי יתאפשר לו לחזור בו מהודאתו וכי השארת הרשעתו על כנה תגרום לאי צדק ואף לעיוות דין.

4.בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ו' זילר, והשופטים: ד' חשין וי' צור) דחה את בקשתו של המבקש וסרב לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. נקבע, כי הודאתו של המבקש בפני הערכאה הראשונה לא נעשתה אגב אורחא אלא לאחר שנשקלה היטב. ההודאה בוצעה לאחר שהובאו חלק מהראיות ולאחר שהמבקש, שהיה מיוצג על ידי עורך דין, שקל את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהודאה. בית המשפט קבע עוד, כי קבלת עמדתו של המבקש תגרום "לקעקוע יסודות הניהול התקין של משפטים, כמו גם של מדיניות שיפוטית נכונה". בית המשפט מצא לנכון להוסיף ולציין, מעבר לנדרש, כי "לאחר קריאת נימוקי הערעור, ספק בעיננו אם התוצאה היתה שונה בבחינת ההרשעה, אפילו היה הדיון בבית המשפט קמא מסתיים בהבאת ראיות ובמתן דין על פי הראיות". בית המשפט דחה גם את הבקשה להקל בעונשו של המבקש. נקבע, כי נסיבות התרחשות התאונה - נסיעה במורד הדרך ביום גשם ראשון ותוך ביצוע פנייה - כמו גם העובדה כי מדובר בנהג אוטובוס המופקד על שלומם של אחרים, אינן מאפשרות הקלה בעונשו של המבקש. זאת, חרף נסיבותיו האישיות המיוחדות. ערעורו של המבקש נדחה.

5.בפני בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה מעלה המבקש טענות הן כנגד סירובה של ערכאת הערעור לאפשר לו חזרה מהודאתו והן כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. בכל הנוגע לאפשרות החזרה מהודאה חוזר המבקש על טענותיו בפני הערכאה הראשונה וטוען כי אלו מעלות שאלות המצדיקות דיון בערכאה שלישית. לטענתו מעלה המקרה את שאלת נפקותה של הודאת נאשם בעובדה שאינה יכולה להיות נכונה בהיותה סותרת את חוקי הטבע. בנוסף, טוען המבקש כי נסיבות המקרה מחייבות הכרעה בשאלה אם נהיגה על פי הוראות תקנות התעבורה, המנוגדות להוראות היצרן או להוראות קציני הרכב, תקנה לנהג הגנה מפני אישום פלילי. לטענת המבקש בנסיבות המקרה הנוכחי עומדת לו הגנת הצידוק בשל העובדה שציית להוראות פקודת התעבורה. לבסוף, טוען המבקש כי יש לגזור אנלוגיה מהוראות סעיפים 34יח ו34-יט לחוק העונשין ולאפשר לנאשם חזרה מהודיה במצב של טעות במצב דברים או טעות במצב המשפטי. המבקש טוען עוד, כי פסיקתו של בית משפט זה בע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת , פ"ד מה(5) 798, מחייבת כי תינתן גם לו האפשרות לחזור בו מהודאתו. לחילופין טוען המבקש כי נסיבותיו האישיות מצדיקות הקלה בעונש שנגזר עליו. הקלה זו מתחייבת גם מהמלצת שירותי המבחן והממונה על עבודות שירות וכן ממשך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה.

6.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה נבחנו טענותיו של המבקש על ידי בית המשפט קמא ונדחו במפורש או במשתמע. המשיבה מסכימה כי הודאת נאשם המנוגדת לחוקי הטבע, דינה פסילה. אולם, המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקש לא הוכיח שהודאתו אכן מנוגדת לחוקי הטבע כאמור. נטען, כי המבקש לא הצביע על עובדות ספציפיות בהן הודה ואשר ההודאה בהן הינה שגויה. המשיבה טוענת עוד, כי בעדותו של בוחן התנועה עליה נסמך גם המבקש, מצוי הסבר מדעי לעצם התרחשות התאונה, העולה בקנה אחד עם אופן התרחשות התאונה ועם הודאתו של המבקש. לעניין טענתו של המבקש הנוגעת ליחס שבין תקנות התעבורה והוראות היצרן, טוענת המשיבה כי טענה זו הינה אקדמית בלבד. נטען, כי משהודה המבקש באשמה שיוחסה לו על סמך כתב האישום לא קיימים כל ממצאים עובדתיים בעניין זה והשאלה הינה תיאורטית בלבד. המשיבה מציינת עוד כי לו ביקש המבקש להעלות טענות בעניין זה היה עליו להמשיך ולנהל את משפטו תוך הבאת ראיות גם בסוגייה זו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי במצב הדברים שנוצר, בו לא קיימות ראיות להוכחת טענתו של המבקש בדבר טעות עובדתית או משפטית, שוב אין מקום לטענתו השלישית של המבקש בדבר טעות במצב דברים או טעות במצב המשפטי. המשיבה מסכמת וטוענת כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי יש הצדקה לאפשר לו לחזור בו מהודאתו וכי נסיבות עניינו מתיישבות עם ההלכה הפסוקה בנושא זה. לבסוף, טוענת המשיבה כי אין בטיעונים הנוגעים לחומרת העונש שהוטל על המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

7.לאחר שבחנתי לעומק את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. בליבה של בקשת רשות ערעור זו עומדת השאלה האם בנסיבות העניין יש לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו בשלב הערעור, לאחר שנגזר דינו בערכאה הראשונה. ההלכה בסוגייה זו של חזרת נאשם מהודאתו, מעוגנת בפסיקתו של בית משפט זה ואין המקרה הנוכחי מעלה בהקשר זה שאלה המצדיקה דיון של ערכאה שלישית בעניין (ראו: ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 572, והשוו עם ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת , פ"ד מה(5) 798, בו ביקש הנאשם לחזור בו מהודאתו טרם נגזר דינו). ניסיונו של המבקש להציג את השאלות הנלוות לשאלה זו, שאלת ההודאה בעובדות שלטענת המבקש הן מנוגדות לחוקי הטבע ושאלת הסתירה, לכאורה, בין תקנות התעבורה לבין הוראות היצרן, אין בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור. טענות אלה עמדו נגד עיניו של בית המשפט המחוזי וזה קבע כי אין בהן כדי להצדיק את חזרתו של המבקש מהודאתו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הודאת המבקש נעשתה לאחר שנשמעו חלק מהראיות בתיק ולאחר שהמבקש נתן דעתו לסיכויים והסיכונים הכרוכים בה. לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא ובשיקול דעתו. למרות ניסיונו של המבקש להציג את השאלות בעניינו כשאלות רחבות אין בהן אלא השגה על תשתית עובדתית שלא נדונה ולא הוכרעה על ידי הערכאה הראשונה. משנקבע, כי לא התקיימו בעניינו של המבקש אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות חזרה מהודאה, שוב אין לטענותיו אלה של המבקש על מה לסמוך ושוב אין מקום לדון באותן שאלות רחבות להן טוען המבקש. בנסיבות אלה אין להעניק למבקש רשות ערעור (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). גם בטענותיו של המבקש הנוגעות לחומרת העונש אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן כאשר מכוונת הבקשה כנגד חומרת העונש (וראו: רע"פ 149/88 אדוארד טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)).

בנסיבות אלה דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום א' ה7.2.99-, לא יאוחר מהשעה 12:00.