רע"פ 7253/08 אלטורי חסן נ. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז הדרום

1.

נגד מבנים שבנו המבקשים הוצאו צווי הריסה מנהליים. בית-משפט השלום בבאר-שבע דחה את עתירתם להורות על ביטול הצווים, וקבע כי מבין מכלול הטענות שהשמיעו, ראויה לידון על-ידו אך טענה אחת – אם הם בבחינת "הרואה עצמו נפגע" במובנו של סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט, כי המבקשים לא הוכיחו את זכותם במקרקעין משלא תמכו את טענתם בראיות, ובלשונו: "המבקשים לא הוכיחו כי קיימת להם זכות בקרקע. הם אמנם הצהירו בתצהיריהם וטענו כי הם הבעלים מכוח זכות בעלות, הנובעת מתביעת בעלות שהגישו, אולם טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי קונקרטי" (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון).

2.

המבקשים ערערו על החלטה זו בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ולערעורם צרפו, ללא נטילת רשות, שני תזכירי תביעה האחד משנת 2004 והאחר משנת 1973. ביחס לשני אלה קבע בית המשפט כי "תוכנם אינו ברור כלל ועיקר... לא ניתן להבין לאילו מקרקעין הם מתייחסים ומה הזיקה, אם קיימת בין [המבקשים] לבין מגישי התזכירים" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון). נוכח האמור, מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי המבקשים לא השכילו להוכיח כי הם בעלי זכויות בקרקע, ועל כן נדחה ערעורם.

3.

בשלהי יום כ' באב התשס"ח (21.08.2008) הגישו המבקשים את בקשתם זו אותה הגדירו כ"דחופה ביותר". ואם אכן "דחופה" היא, תהיתי, מדוע הם השהו את הגשתה אף שהחלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה כבר ביום ג' באב התשס"ח (4.8.2008). חרף זאת, הוריתי על עיכוב ביצועם של צווי ההריסה כדי לבחון את הבקשה לגופה, ובכך עוסקת החלטה זו.

4.

לשיטת המבקשים, עולה עניינם כדי שאלה עקרונית שטרם ניתן לה מענה בפסיקה, ואשר מכוחה יש לאפשר להם לערער על הכרעתו של בית-המשפט המחוזי. זאת, מאחר והם סבורים כי פסק-דינו של בית-המשפט קמא מוביל לתוצאה בלתי-ראויה, שכן עולה ממנו כי מעתה לא יהא די בתביעת הסדר מקרקעין שהגיש אדם, כדי לבסס את זכותו לטעון נגד פגיעה הכרוכה במקרקעין, אלא יהא על הערכאות השיפוטיות לברר ראשית את תביעת ההסדר עצמה. רק לאחר שיתבררו זכויותיו של התובע במקרקעין במסגרת תביעת הבעלות שהגיש, ניתן יהיה להכריע אם מתקיימת בו התיבה "הרואה עצמו נפגע" ולפיכך בעל זכות הוא לטעון נגד צווי הריסה. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הטיפול באותן תביעות הסדר מעוכב מזה כשלושים שנה על-ידי המדינה, וכי פתרון לתביעותיהם ולקיפוח זכויותיהם אינו נראה באופק. עוד מעלים המבקשים טענות נוספות אשר הובאו גם בפניותיהם לערכאות קמא, אולם לא הוכרעו לגופן, וביניהן, הטענה כי המבנים נשוא הבקשה אינם עולים כדי מבני קבע, ומשכך אין הם מצריכים כלל היתר בניה; צווי ההריסה לא הומצאו כדין, ועוד.

5.

דין הבקשה להדחות. אכן, בפי המבקשים היו טענות אחדות כנגד תוקפם של צווי ההריסה נושא הדיון, אולם כדי להצדיק דיון בהן לגופן היה על המבקשים להוכיח כי הם עומדים בדרישתו של סעיף 238א(ז), לאמור, הם בבחינת מי ש"רואה עצמו נפגע". לפיכך, צדק בית משפט השלום כאשר החליט לבחון בפתח הכרעתו שאלה זו, וממצאו היה כי במבקשים לא מתקיים אותו תנאי מוקדם. זוהי הכרעה בשאלה שבעובדה אשר ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. כך או כך, אף שהמבקשים בחרו לצרף להודעת הערעור שהגישו לבית משפט קמא, ללא נטילת רשות, תזכירי תביעה אותם לא הגישו לערכאה הדיונית, בחרה השופטת המלומדת של בית משפט קמא לבחון את אותם תזכירי תביעה לגופם, ומקובלת עלי השקפתה לפיה רב בהם הנסתר על הגלוי, ואין זה בטוח כלל כי מ דובר

באותם מקרקעין.

העולה מהאמור הוא כי החלטותיהן של ערכאות קמא לא עסקו בשאלות עקרוניות, אלא בשאלה עובדתית פשוטה, ולא מצאתי מקום או עילה לדון בשאלה זו בשלישית. לפיכך, הבקשה נדחית, ועמה מתבטל הצו לעיכוב ביצועם של צווי ההריסה.