רע"פ 9063/09 חב' סאנסט ביץ נהול חופים בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה

1.

בתאריך 5.8.2009 חתם יו"ר המשיבה על צו הריסה מנהלי, שעניינו משטח ועמודי עץ אשר הוקמו ללא היתר ברצועת חוף הים בחיפה. המבקשת הגישה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בקשה לביטול הצו, ובקשתה נדחתה. נקבע, כי היא נעדרת זכויות בנכס באשר לא קיבלה את הסכמת הבעלים (עיריית חיפה) לשימוש בו. עוד נקבע, כי מדובר בעבודת בניה שנעשו ללא היתר; הצו הוצא כדין בהתבסס על סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), היינו, טרם הסתיימו העבודות ובטרם המקום אוכלס; ולבסוף, כי הבניה פגעה בחוף הים, בערכי טבע ובאוכלוסיית החי.

2.

המבקשת ערערה על אותה ההחלטה לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, שם טענה את אלה: היא נפגעה מצו ההריסה המנהלי, ועל כן שמורה לה הזכות לבקש את ביטולו מכוח סעיף 238א(ז)(1) לחוק; משטח העץ אינו "בניין" או "תוספת בנייה" כהגדרתם בחוק; הצו הוצא שלא כדין שכן הבנייה הושלמה טרם זה ניתן, ומשכך הוא לא נועד למנוע "עובדה מוגמרת"; המבקשת הגישה בקשה להיתר בניה, ועל כן נכון לאפשר לה למצות הליכים אלה טרם ביצוע הצו.

בית-המשפט המחוזי סקר את המסגרת הנורמטיבית באשר לצווי הריסה מנהליים, ולבסוף החליט לדחות את הערעור. את החלטתו ביסס על כך שהנכס נמסר על-ידי העירייה לחברה אחרת, ונקבע כי אין להמחותו לאחר ללא הסכמתה. לפיכך, מקום בו נמסר הנכס לאחר ללא האישור הנדרש, לא קמה לו הזכות לעתור לביטול הצו. עוד נקבע, כי המבקשת לא הוכיחה כי הצו הוצא שלא כדין; הראיות שהציגה המשיבה מוכיחות כי הצו הוצא כדי למנוע "עובדה מוגמרת"; הנכס ממוקם בחוף הים, אזור המצריך אישורים מיוחדים, ולא הוצגה כל ראיה כי עתיד להינתן היתר לבנייה; מדובר במבנה העשוי עץ שחובר חיבור של קבע, ועל כן הוא מקיים את הגדרת "בניין" בחוק התכנון והבניה.

3.

בבקשה שבפני עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, תוך שהיא שבה ומעלה טענות ששימשו אותה בפני הערכאה קמא.

אין בידי להיעתר לבקשה. עניינה של המבקשת נדון בהרחבה בפני שתי ערכאות קמא, וכידוע, הכלל הנוהג הוא, כי רשות לקיומו של ערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה לה נודעת השלכה כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. עניינה של המבקשת אינו נמנה על אלה.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת לפיה קמה לה זכות לעתור לביטולו של הצו מכוח סעיף 238א(ז)(1) לחוק. ההלכה הנוהגת היא כי זכות זו הוענקה רק למי שרכש במקרקעין זכויות כדין, ואין לפרש את הסעיף כמעניק זכות עמידה מעצם הישיבה במקרקעין או השימוש בהם (רע"פ 7253/08 אלטורי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה במחוז דרום (לא פורסם 24.08.2008)). משנמצא כי המבקשת מעולם לא רכשה זכויות כדין בנכס, ואף קיבלה אותן בידיעה שהדבר נוגד את האמור בהסכם בין המשיבה לחברה הממחה, אך מתבקש כי היא אינה בעלת מעמד לעתור לביטול הצו. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בית-משפט השלום מצא כי מדובר בבנייה אשר חייבה קבלתו של היתר, והצו נועד למנוע "עובדה מוגמרת", ואלו הן סוגיות שבעובדה בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. לבסוף, הצפי כי היתר בניה לא יינתן בעתיד הנראה לעין נוכח מיקומו של הנכס, הנו שיקול רלוונטי (רע"פ 9432/08 האשם סאלימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.12.2008)), והרי כבר נקבע כי צו הריסה הוא אמצעי חשוב לאכיפה היעילה של דיני התכנון והבנייה, ועל כן לעיכוב ביצועו צריך להידרש במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד (רע"פ 1288/04 נימר נ' יושב ראש הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים פ"ד נח(2) 385, 388 (2004)). לא מצאתי כי עניינה של המבקשת נמנה על חריגים אלה.

אי לכך הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע הצו.