רע"פ 9432/08 האשם סלאימה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (פלילי 8263/05) בגין עבירה של ביצוע עבודה הטעונה היתר בלא היתר כאמור, לפי סעיף 204(א) בצירוף סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1956 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

על פי המתואר בכתב האישום, בין יום 1.1.2004 לבין יום 1.9.2004 או בסמוך לכך, בנה המבקש שלוש קומות למגורים, אשר שטחן הכולל 234 מטר רבוע , ברחוב שער הפרחים בעיר העתיקה בירושלים. העבודות נעשו על ידי המבקש ללא אישור מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה למרחב תכנון מקומי ירושלים כנדרש.

כתב האישום כנגד המבקש הוגש לאחר שצו הריסה מנהלי הוצא נגדו ביום 6.9.2004 על ידי יושב ראש הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים. בקשה לביטול הצו נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ב"ש 10697/04) ביום 29.5.2005. לאחר דחיית הבקשה הגיעו הצדדים להסכמה כי הצו המנהלי יבוטל ותחתיו ייפתח הליך פלילי כנגד המבקש, במסגרתו יודה המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ביום 10.2.2008 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת י' ייטב ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת על סמך הודאתו. בית המשפט גזר על המבקש קנס על סך 67,300 ש"ח; התחייבות להימנע מעבירה על הוראות סעיפים 145, 204 או 210 לחוק התכנון והבניה על סך 60,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורת הסכום, אם לא ישולם במקרה ויידרש; וכן ניתן צו המחייב את המבקש להתאים את הבניה המפורטת בכתב האישום לתוכניות ולהיתרי בניה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסת הבניה המפורטת, אשר ייכנס לתוקפו ביום 1.6.2008. באם לא יבצע המבקש את הצו עד לכניסתו לתוקף, תוכל הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים להרוס את המבנה בעצמה, לאחר שתתן למבקש התרעה בת עשרה ימים לפחות על כוונתה לעשות כן. בעת גזירת הדין התייחס בית המשפט לחומרה היתרה שבעבירה על חוקי התכנון והבניה, בהיקף כה רחב, בעיר העתיקה, בשל הרגישות ההיסטורית, הדתית, והתרבותית של המקום. מנגד ציין בית המשפט את מצבו הכלכלי והבריאותי של המבקש. בהתייחס לנסיבות אלו ולכך שלא הוגשה מטעם המשיבה הערכת שווי של המבנה, אשר לאורה ניתן היה להטיל קנס בגובה כפל שוויו של המבנה, גזר בית המשפט על המבקש את העונש כאמור.

על גזר הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2149/08). ביום 7.10.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופט י' נועם ) את הערעור תוך שסקר בהרחבה את תכליותיו של חוק התכנון והבניה. לאחר שאיזן בין האינטרסים הציבוריים העומדים בבסיס החוק לבין טובת המבקש, לא מצא לנכון להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית. בנוסף,

ציין בית המשפט כי על אף חלוף הזמן הרב מאז בניית המבנה, הבקשה לתיקון תוכנית המתאר שהגיש המבקש מצויה בחיתוליה, וההליכים בגינה יימשכו עוד זמן רב, אשר בסופו כלל לא ברור אם תתקבל הבקשה ויינתן היתר למבנה.

מכאן בקשת רשות הערעור בפניי, אשר בגדרה שב ומעלה המבקש את אותן הטענות אשר העלה לפני בית המשפט המחוזי. לדידו, העונש אשר הושת עליו חורג מרף הענישה המקובל בחריגות בניה דומות ואין להחמיר עמו רק משום שביתו נמצא בעיר העתיקה מבלי לתת את הדעת על מיקומו הספציפי של המבנה. עוד טוען המבקש להפליה כלפי תושביה הערביים של העיר העתיקה בכל הקשור להיתרי בניה, הפליה שמקבלת גושפנקא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנוסף נטען כי התארכות הליכי הכשרת הבניה, אשר לא נראה כי יסתיימו במתן היתר למבנה שהוקם בעתיד הקרוב, היא נסיבה להקל עם המבקש ולא להחמיר עמו. מכל מקום טוען הוא כי ניתן לקבל היתרי בניה בעיר העתיקה, ולא כפי שקבע בית המשפט המחוזי, דבר העולה גם מהראיה החדשה אותה הוא מבקש לצרף להליך. לאור כל זאת המבקש גורס כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולהאריך את מועד כניסת הצו לתוקף בשנתיים לפחות.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן בקשה להוספת ראייה חדשה בדמות היתר בניה שניתן למבנה אחר ברובע המוסלמי אשר בעיר העתיקה בירושלים.

המשיבה מצידה סומכת את ידיה על פסקי הדין שניתנו על ידי הערכאות הקודמות. לטענתה, בית המשפט המחוזי לא קבע כי לא ניתן להשיג היתרי בניה בעיר העתיקה אלא שהשגת היתר שכזה אינו נראה באופק. כמו כן, אופייה הייחודי של העיר העתיקה הינו שיקול ראוי שיש לקחתו בחשבון בעת שקילת מתן צו הריסה כנגד מבנה שנבנה ללא היתר. עוד טוענת המשיבה כי טענת האפליה ביחס לתושביה הערבים של העיר העתיקה נטענה בעלמא, ומכל מקום אין לה בסיס. לעניין הוספת הראיה החדשה, המשיבה גורסת כי לא הייתה מניעה להציג ראיה זו במסגרת ההליכים הקודמים ומכל מקום אין בה כדי להשליך על ההליכים לפנינו, אף אם תתקבל.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מהדיון שנערך לפני בית המשפט המחוזי עלה כי הליכי שינוי תוכנית המתאר, אף שהחלו, נמצאים אך בראשיתם, בשלב הוכחת הבעלות. העובדה כי היתר בנייה לא יתקבל בעתיד הנראה לעין הינה שיקול רלוונטי במסגרת שיקוליו של בית המשפט המחוזי. מאז הקמת המבנה חלפו מעל לארבע שנים במהלכם לא השיג המבקש היתר למבנה שהוקם ולא נטען לפני כי הדבר נובע ממחדל של הרשויות בצורה כזו או אחרת. בנסיבות אלו, איני מוצא פגם בארכה של לא יותר מארבעה חודשים לערך אשר ניתנה למבקש ליישום הצו.

ודוק, עמידתו של בית המשפט המחוזי על הקשיים הכרוכים בהשגת היתרים לשינוי תוכנית המתאר בעיר העתיקה אין משמעה כי בית המשפט קבע כי היתרים אלו אינם ניתנים לעולם, כפי שהבין זאת המבקש. זה האחרון הקדיש חלק מבקשתו לטענה כי ניתן, עקרונית, להשיג היתר שכזה ולפיכך מבקש הוא מבית המשפט כי תינתן לו שהות מספקת להמציא את ההיתר המיוחל. אך דווקא חוסר המניעה מלפעול להשגת היתר בניה היא בעוכריו, שכן צו הריסה מנהלי הוצא למבקש לפני יותר מארבע שנים, והליך השגת ההיתר אך בתחילתו, עובדה המעמידה בספק אם אכן נעשו מאמצים כנים מצידו להשגת היתר כדין למבנה האמור.

יתרה מזו, בפסק דין אחר כבר עמדתי על הרלוונטיות של אופייה המיוחד של העיר העתיקה כשיקול בעת הוצאת צווי הריסה:

"איזור העיר העתיקה בירושלים הוא איזור בעל חשיבות היסטורית, אדריכלית ותכנונית מיוחדת, והשיקולים הנשקלים לגבי היתרי בנייה בהם שונים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי." (רע"פ 5315/08 נווה ג'נין נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.6.2008)).

באזור ייחודי מעין זה, התכלית של שמירה על המדיניות התכנונית, אחת מהתכליות שעומדות בבסיס חוק התכנון והבניה, תופסת ביתר שאת, ונכון הדבר באופן שווה לגבי בני כל הדתות וכל העדות. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי לנכון להתערב בפסק דינו המפורט והמנומק כראוי של בית המשפט המחוזי.

אשר לבקשה להוספת ראייה חדשה, משעמדתי על כך כי בית המשפט המחוזי לא קבע כי לא ניתן להשיג היתר לבניה בעיר העתיקה בכלל, אין אני רואה כיצד הראיה שהוגשה יחד עם הבקשה משפיעה כך או אחרת על בקשת רשות הערעור אשר לפניי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית ויחד עמה הבקשה להוספת ראיה חדשה.

החלטתי מיום 9.11.2008 בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה, מבוטלת בזאת.

על מנת לאפשר למבקש להתארגן לקראת ביצועו של הצו, הנני דוחה את מועד כניסת הצו לתוקף ליום 30.6.2009.