רע"פ 8025/09 מחמד אבו אלדבעאת נ. מדינת ישראל (עיריית ירושלים)

ביום 22.7.08 הגישה המשיבה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), בגין הצבת מבנים שנבנו ברחבה הפנימית של שער שכם, בעיר העתיקה בירושלים וששטחם הכולל הינו כ- 233 מ"ר. לבקשה צורפו תצהירו של מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבויים, ותצהירו של מר יוסי משה, מנהל מרכז מידע תכנוני. כמפורט בבקשה ובתצהיר המפקח, הבקשה הוגשה גם לפי סעיף 212(1) לחוק, המתייחס למקרה בו אין למצוא את האדם שביצע את עבירת הבניה.

בטרם הוגשה הבקשה למתן צו הריסה, פעלה המשיבה כנגד המבנים נשוא הבקשה לפי חוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון) (להלן: חוק העזר) על-ידי מתן דרישות להסרת המבנים, בהתאם לחוק העזר. כנגד דרישות אלו הגיש המבקש עתירה

מנהלית לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתיק עת"מ 1045/07.

בדיון שהתקיים ביום 13.1.08 בעתירה, הודיעה המשיבה, כי היא מסכימה לביטול הדרישות ולו מן הטעם שהן חסרות פירוט קונקרטי של כל נכס המיועד לפירוק ולהריסה. עוד הודיעה המשיבה, כי אין בהסכמתה לביטול הדרישות, כל הודאה לכך שנפל בהן פגם וכי היא תשקול עמדתה מחדש כיצד לפעול כנגד הבניה, אם בדרך של הוצאת דרישות חדשות לפי חוק העזר או בדרך של נקיטת הליכים לפי חוק התכנון והבניה. על יסוד הודעתה של המשיבה, התייתר הדיון בעתירה והיא נמחקה. לאחר ביקורים שהתבצעו בנכס על-ידי מחלקת הפיקוח על הבניה ואיסוף החומר הרלוואנטי לעניין, הוגשה הבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק.

ביום 4.8.08 הודבקה הבקשה על גבי המבנה וביום 13.8.08 הוגשה מטעם המבקש תגובה לבקשה. לתגובה לא צורף תצהיר לאימות העובדות המפורטות בו.

בדיון שהתקיים בבקשה ביום 21.1.09 העיד מטעם המשיבה מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבויים. מר יוסי משה, אשר תצהירו צורף לבקשה לא העיד, ואולם הוגשה מטעמו חוות-דעת תכנונית אשר הייתה מקובלת על המבקש לאמיתות תוכנה, וממילא התייתר הצורך בשמיעת עדותו.

מנגד, המבקש בחר שלא להעיד ולא צירף תצהיר לתגובתו לבקשה.

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופטת י' ייטב) קבע, ביום 13.5.09, כי מתקיימים התנאים הדרושים למתן צו הריסה לפי סעיף 212(1) ו- (5) ובהתאם נתן צו הריסה דחוי ב- 60 יום לצורך התארגנות (ב"ש 7570/2008).

על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4588/09).

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם) דחה, ביום 19.8.09, את הערעור בקובעו, כי אין כל עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים. כן נקבע, כי מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה יידחה ליום 1.11.09, לשם התארגנות לביצוע ההריסה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח המבקש, לא נתקיימו התנאים הנדרשים להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. לטענתו, בבקשה להוצאת הצו עתרה המשיבה למתן צו לפי סעיף 212(5) לחוק, הואיל ועבירת הבנייה התיישנה, ואולם המשיבה לא הוכיחה טענתה זו. כמו-כן, ציין בא-כוח המבקש, כי על-פי עדותו של מפקח הבנייה, חלק מהמבנים הוקמו בין השנים 2002-2006, כך שלא כל עבירות הבנייה התיישנו, ובפרט כאשר פעולות חקירה מפסיקות את מרוץ ההתיישנות. לכן, לגרסתו, לא הוכח שעבירות הבנייה התיישנו ונשמט הבסיס להוצאת צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 212(5) לחוק.

עוד טוען בא-כוח המבקש, כי טעה בית-המשפט לעניינים מקומיים בהחלטתו, לפיה קמה עילה להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212(1) לחוק מהטעם, שאין למצוא את האדם שביצע את העבירה. לטענת בא-כוח המבקש, המבקש הוא הבעלים והאחראי על החנויות ועל כל הבנייה במקום והמבקש אף מסכים להצהיר בפני בית-המשפט, כי הוא הבעלים של החנויות והאחראי עליהן. בא-כוח המבקש הסביר, כי המבקש לא מסר תצהיר או עדות בעניין העבודות ומועד ביצוען על-מנת שלא להפליל עצמו.

לבסוף טוען בא-כוח המבקש, כי לא קיים אינטרס ציבורי המצדיק את ההריסה, שכן החנויות לא פוגעות במרקם התכנוני ובאופי המיוחד של המקום. אף להפך. לטעמו, קיים אינטרס ציבורי להותיר את החנויות על כנן, הואיל והן משמרות את האופי המיוחד של המקום כאזור תיירותי, והיות שהן משרתות את האוכלוסיות השונות המבקרות בעיר העתיקה.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין הבקשה מגלה כל שאלה ציבורית או משפטית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ואשר יש בה להצדיק בחינת הנושא על-ידי ערכאת ערעור נוספת. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי שלושת הפרמטרים המופיעים בסעיף 212 לחוק התכנון והבניה מתקיימים במקרה דנן. בנוסף, לטענתה, סיכויי המבקש בבקשתו קלושים וזאת לאור כך שבמקרה דנן מתקיימים שלושת התנאים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה ובנוסף מאחר ועניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות אשר דחו את טענותיו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

נראה, כי עיקר טענות המבקש מופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים. מעיון בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי עולה, כי טענות אלה נבחנו הן על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים והן על-ידי בית-המשפט המחוזי ונדחו על-ידם. לפיכך, דינן להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד – נעברה עבירה בבניין לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני – תחולה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי – שנקבע בפסיקה, קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה.

התנאי הראשון – "נעברה עבירה בבניין "

בענייננו, מדובר בבנייה של סככות מקירות בלוקים, קורות פלדה וציפוי פח, בהיקף של כ- 233 מ"ר (להלן: הבניה), שנבנו ללא היתר בניה כדין. מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבוים העיד, כי לבניה לא הונפקו היתרי בניה. בנוסף, הוגשה חוות-דעת תכנונית ותצהיר מאת מנהל מרכז מידע תכנוני של המשיבה, לפיו חלה במקום תכנית עמ/9 המייעדת את האזור לשמש כשטח ציבורי פתוח. מטעם המבקש לא הובאה כל ראיה להפרכת העדויות האמורות. מטעמים אלה, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי בהקמת המבנים נעברה עבירה של בנייה ללא היתר.

בנוסף, מדובר בעבירה שאילו הורשע עליה אדם, רשאי בית-המשפט לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק, שכן צווים לפי סעיף 205 לחוק מטרתם הינה תכנונית בעיקרה והם ניתנים כדבר שבשגרה במסגרת גזרי-דין בגין הרשעה בעבירות של בניה ללא היתר.

התנאי השני –

אומנם בכותרת הבקשה למתן צו הריסה צוין, כי הבקשה הינה לפי סעיף 212(5) לחוק, אולם לפי המפורט בבקשה ובתצהיר מפקח הבניה, הבקשה הוגשה גם מהטעם, שלא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבירה, כאמור בסעיף 212(1) לחוק.

מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבוים, העיד, כי מבדיקות שערך לא היה ניתן לדעת מי האחראי לבניה, לאור אי שיתוף פעולה הן מטעם האנשים שנמצאים בפועל במבנה ומשתמשים בו והן מטעם בנו של המבקש אשר הגיע למשרדו של המפקח וטען, כי ישנו חוזה שנחתם בין המבקש לבין החברה לפיתוח מזרח ירושלים ואשר מתיר למבקש זכות שימוש במקום. עוד טען המבקש, כי עד שנת 1986 הייתה לאביו מסגרייה במקום וכי על-פי פניית הרשויות, אשר ביקשו לייחד את המקום לתיירות, חתם אביו של המבקש על חוזה, לפיו עליו לפנות את המסגרייה, תוך קבלת זכות של דיירות מוגנת במקום. במהלך ביקור המפקח במקום, הוצג בפניו החוזה, אולם לא ניתנה לו האפשרות לצלמו, ואף לא נאמר לו היכן המקום המדויק שבו פעלה המסגרייה. כלומר, טענות המבקש באשר לזכויותיו במבנה נטענו בעלמא ובאופן סתמי. המבקש גם לא צירף תצהיר לאימות הטענות שהעלה בהתנגדותו לבקשה למתן צו הריסה ואף נמנע מלמסור עדות בבית-המשפט. יש לציין, כי המבקש עצמו הודה בכך שהבנייה נבנתה לפני שנים רבות ואף לפני שנת 1977.

בנסיבות אלה נראה, כי אין תשתית ראייתית מספיקה להגשת כתב אישום כנגד מאן-דהו בגין עבירות בנייה.

בכל הנוגע לסוגיית התיישנות עבירת הבנייה, בית-המשפט לעניינים מקומיים קיבל את עדות מפקח הבנייה, לפי עבירות הבנייה התיישנו והוסיף, כי היה זה המבקש עצמו שציין בתגובתו בכתב לבקשה, כי המבנים דנן נמצאים במקום מימים ימימה ("מזה עשרות שנים ולפני שנת 1977" - סעיף 11 לתגובה בכתב).

התנאי השלישי -

נראה, כי מתקיים אינטרס ציבורי מובהק בעניין זה, המצדיק מתן צו הריסה, שכן מדובר בבנייה בהיקף נרחב של מאות מטרים שנבנתה ללא היתר בנייה כדין. הבנייה נבנתה על גבי שטח ציבורי פתוח, מקום בו היא אסורה. מדובר בבנייה מאולתרת שנבנתה מבלוקים ופח, מיקומה של הבנייה בהיקף נרחב, מחומרים מאולתרים ואשר נבנתה ללא היתר בעיר העתיקה, ברחבת שער שכם בירושלים. כל אלה מעידים, כי מתקיים אינטרס ציבורי חשוב, המצדיק את ההריסה. יתרה מכך, מדובר באזור רגיש מאוד מבחינה תכנונית, אדריכלית, היסטורית, דתית ואזור בעל חשיבות תיירותית (לעניין חשיבותה של העיר העתיקה בירושלים ראו דבריי ברע"פ 5315/08 נווה ג'נין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.6.08) וכן דבריי ברע"פ 9432/08 האשם סלאימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 22.12.08)).

מטעמים אלה, אף אני

- בדומה לערכאות הקודמות - שוכנעתי, כי שלושת הפרמטרים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק מתקיימים.

אשר לטענת המבקש, לפיה הבקשה למתן צו הריסה הוגשה משיקולים זרים – טענה זו לא הוכחה ומשכך היא נדחית. גם טענתו, לפיה תכנית עמ/9 לא תואמת את המציאות הקיימת, לא הוכחה והיא נדחית.

לסיום ומכל האמור לעיל, לא מצאתי הצדקה להתערבות בית-משפט זה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 25.10.09 – בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה השיפוטי – מבוטלת.