פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3072/11
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. אלעזר קרבסי
2. נעימה קרבסי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור ועיקוב ביצוע על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.4.11 בע"פ 2035/10 שניתן
על-ידי השופט נועם
בשם המבקשים:
עו"ד מנחם בלום
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נועם) מיום 1.4.11 בתיק ע"פ 2035/10, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופטת ייטב) מיום 26.11.09 בתיק ב"ש 10902/08
רקע
ב.
עניינו של ההליך, בקשת המשיבה להרוס תוספת בניה בשטח של 40 מ"ר (למעשה, מבנה בחצר בית ברחוב שמואל הנביא בירושלים), אשר המבקש טען כי רכש בעבר כדין מעיריית ירושלים. נוכח התיישנות עבודות הבנייה, וכיון שנסיון המשיבה להרשיע את המבקשת בביצוע העבודות כשל (היא הורשעה אך בשימוש בבניה בלתי חוקית), נתבקש צו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 ("הריסה ללא הרשעה"). הבקשה לפי סעיף 212 נתקבלה על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, והכרעתו אושרה בבית המשפט המחוזי.
ג.
כידוע:
"לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד - נעברה עבירה בבניין...; השני - תחולה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי - שנקבע בפסיקה, קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה" (רע"פ 8025/09 אלדבעאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט ג'ובראן)
ד.
למעשה, אין חולק כיום כי שני התנאים הראשונים התקיימו (ראו פסקה 15 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי); וטענות המבקשים התמקדו בשאלת קיומו של "אינטרס ציבורי ברור ומובהק", וב"אכיפה סלקטיבית" - כנאמר - המכוונת נגדם. טענות אלה נדחו בבית המשפט המחוזי. בין היתר נקבע:
"צדק בית-משפט קמא בקביעתו, כי במקרה דנן קיים אינטרס ציבורי חשוב המצדיק מתן צו הריסה... זאת נוכח העובדה שעסקינן בדירת מגורים, בשטח נרחב... אשר הוקמה ללא היתר ברכוש המשותף של בית משותף, תוך חריגה מקווי הבנייה המאושרים של הבניין. ההריסה מתחייבת לצורך התאמת הבניין לתוכנית המתאר המאושרת, וסילוק המפגע התכנוני שבהקמת הדירה בניגוד לתוכנית המתאר. לכך יש להוסיף, כי הותרתה של עבירת הבנייה הנדונה על כנה לאורך זמן, עלולה להוות מסר שגוי לציבור, של אוזלת יד באכיפת החוק והשלמה עם עבריינות בנייה".
עוד נקבע, כי הטענה לאכיפה סלקטיבית לא הוכחה, וכי "אף אם היה מוכח כי קיימות דירות נוספות שנבנו בניגוד לתכנית התקפה בחצרותיהם של הבתים המשותפים, אשר לא ננקטו לגביהן הליכי אכיפה, הרי שאין בכך כדי להקים עילה לביטול ההליך המשפטי... ולהותרת הבנייה הבלתי חוקית על כנה לאורך זמן. ניכר, כי האכיפה... הייתה עניינית, ונבעה מהאינטרס הציבורי החיוני והמובהק שבהריסת תוספת הבנייה הנדונה".
ה.
כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, בה נטען בעיקר , כי צוי הריסה ללא הרשעה (במובחן מצוים לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה) טעונים הוכחת "קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק"; ושגו בית המשפט הקודמים, בהנחתם כי די בכך שמדובר בבניה בלתי חוקית כדי להצדיק מתן צוי הריסה. עוד נטען, כי בית המשפט לעניינים מקומיים התייחס (בסעיף 48 לפסק דינו) לשיקול "שחוטא לא יצא נשכר" - ואולם שיקול זה אינו השיקול המנחה לעניין צוי הריסה ללא הרשעה . עוד נטען, בין היתר , כי בתי המשפט כלל לא התחשבו בסביבה בה עומד המבנה הספציפי ("סלמס" בלשון שציטט בית המשפט לעניינים מקומיים, קרי שכונת עוני), במיקומו ובאופי השכונה; בכך שהמבנה קיים למעלה מחמישים שנה, שהעירייה הפעילה בו בעבר גן ילדים, ושלא התחדש מאז כל "אינטרס ציבורי" המצדיק את הריסת המבנה.
דיון והכרעה
ו.
לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)) ואין המקרה שלפנינו בא בכלל אלה. בתי המשפט הקודמים לא קבעו, ולא התיימרו לקבוע, הלכה חדשה – ואין לומר כי בנסיבות פסקי הדין מעוררים שאלה משפטית בעלת חשיבות. בתי המשפט לא קבעו, כי יש לסטות מפסיקותיו של בית משפט זה לפיהן "יש צורך, בנוסף לעצם הבניה שלא כדין, להציג את העניין הציבורי המחייב את הריסת המבנה" (רע"פ 8309/07 עבאסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט לוי); ולפיכך, למעשה, "הסוגיה האחת בה מתבקשת הכרעה, היא דרך יישומן של הלכות קיימות לעובדות הפרטניות של הצדדים. עניין זה התברר בפני שתי ערכאות, ולא מצאתי מקום או עילה להביאו לדיון בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 9148/06 אדלר נ' יום טוב (לא פורסם)). אוסיף כי כשלעצמי סבורני, כי יש ליתן משקל רב לעצם הבניה הבלתי חוקית, גם אם כאמור על התנאים האחרים להתקיים; המרחב התכנוני לעולם אינו שטח הפקר שבו "איש הישר בעיניו יעשה".
ז.
אכן, מטרתם של צוי הריסה לפי סעיף 212 אינה "עונשית". הם מכוונים כלפי המבנה ולא כלפי העבריין שהקימוֹ. כבר נפסק לא אחת:
"שתכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל היא, שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי...שאין בה משום נקיטה באמצעים כנגד עבריין בנייה, אלא בהסרת 'מכשול' לרבים במובן הרחב של המושג" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה , פ"ד נב(1) 136, 141 - השופט קדמי).
ואולם, לא למותר לציין כי בעניין
יצחק נאמר, כי בגדרי האינטרס הציבורי ניתן לשקול גם שיקולים מסוג "שלא יהא חוטא נשכר":
"יהיו אפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק 'לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר'; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה'אנדרלמוסיה' שיוצרת בנייה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב'מטרד' שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק" (עמוד 142).
המחוקק הנחיל את סעיף 212 כדי להתגבר על המקרים שבהם אכיפה פלילית אינה אפשרית. על בתי המשפט לתת יד לרשויות כדי שההפקרות לא תשרור וכדי להבטיח שמרשת האכיפה ה"מעשית" לא יחמוק מבנה שלגביו ישנה "יתמות" אכיפתית, כעולה מחלופות הסעיף - קרי, חוסר אפשרות למצוא את מבצע העבירה או להזמינו לדין, חילופי בעלי הבניין, חוסר אפשרות להוכיח מי ביצע את העבירה או שהלה הלך לעולמו, או אינו בר עונשין מסיבות שלא יהפכו את פעולתו לחוקית.
ח.
בענייננו מצאו בתי המשפט הקודמים, כי הנסיבות העובדתיות מצדיקות הוצאת צו לפי סעיף 212, וקביעה עובדתית ופרטנית זו אינה מצדיקה גלגול ערעורי נוסף. מעבר לצורך נזכיר, כי בית המשפט המחוזי התייחס מפורשות לשיקולים קונקרטיים; ולא למותר להזכיר, כי אין מדובר במקרה של אדם שרכש דירה שמרפסתה "נסגרה" בעבר ללא היתר (עניין שגם בו אין כלל ועיקר מקום להקל ראש), אלא (כלשון בית המשפט המחוזי) "בדירת מגורים, בשטח נרחב של 40 מ"ר... ברכוש המשותף... תוך חריגה מקוי הבנייה". נדרש לכך גם בית המשפט לעניינים מקומיים: "קיימת משמעות תכנונית לכך שבמקום הוספה דירת מגורים, שכן הוספת דירת מגורים הינה בעלת השלכות תכנוניות גם לשירותים הניתנים לאותן דירות". אין איפוא ספק, גם בהתחשב בטענות לגבי אופי שכונת המגורים, כי הקמת יחידות דיור שלמות חדשות, היא תופעה המהוה מכשול ציבורי, שהסרתו עשויה לגבור גם על שיקולים אישיים (כלשון השופט קדמי בעניין יצחק ) אשר מועלים לטובת המבקשים.
ט.
סוף דבר אין בידי להיעתר למבוקש, וממילא גם לא לבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, כ"ג בניסן התשע"א (27.4.11).
ש ו פ ט