רע"פ 7487/07 יבגני יקימוב נ. מדינת ישראל - התובע הצבאי הראשי

לפניי בקשת רשות לערער על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים מיום 17.7.2007 בתיק ע"מ 36/07, במסגרתה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית הדין הצבאי המחוזי, אשר קבע כי אינו מוסמך לדון בבקשת המבקש לשחרורו ממעצר.

1.

המבקש נעצר מכוח פקודת מעצר של קצין שיפוט צבאי בחשד לעבירה של העדר מן השירות שלא ברשות. מיד לאחר מכן, פנה המבקש לבית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל בבקשה להורות על שחרורו ממעצר. בית הדין הצבאי המחוזי (הנשיא

א' לוי ) קבע בהחלטתו, כי הוא נעדר סמכות לדון בבקשה. לפיכך, הבקשה נדחתה. על החלטה זו ערער המבקש לבית הדין הצבאי לערעורים. הערעור נדחה. בית הדין הצבאי לערעורים (השופט

ד' פיילס ) קבע, כי אין בסמכותו לדון בערעור. החלטתו נסמכה על טעם זהה לזה שעמד ביסוד החלטת בית הדין הצבאי המחוזי, ולפיו קמה סמכות לבית הדין הצבאי לבחון את שאלת המעצר, רק לאחר שהוגשה לו בקשה להארכת מעצר לפי סעיפים 240 או 243 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן:

חוק השיפוט הצבאי

או החוק ). נקבע, כי בהתאם להוראות סעיף 238 לחוק, בטרם הגשת בקשה כאמור, רשאי העצור להגיש לפרקליט צבאי ערר על המעצר, כפי שקבוע בפקודות הצבא, ולאחר מכן רשאי הוא לפנות אל הפרקליט הצבאי הראשי. אולם נקבע, כי החוק אינו מאפשר לעצור לפנות לבית הדין הצבאי.

2.

על החלטה זו ערער המבקש לבית משפט זה. בערעור טען, כי בית הדין הצבאי מוסמך לדון בבקשת עצור לשחרורו ממעצר, גם אם טרם הוגשה בקשה להארכת מעצר. בית משפט זה (השופט ע' פוגלמן ) הורה על מחיקת הערעור, מן הטעם שאין הדין מקנה זכות ערעור לבית משפט זה על החלטות מעצר שניתנו בבית הדין הצבאי לערעורים (ראו בש"פ 6313/07 יקימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.12.2007)). לפיכך, נקבע כי הערעור יימחק, וזאת מבלי כל הכרעה לגוף השאלה האם ניתן להשיג בפני בית הדין הצבאי על החלטה בעניין מעצר בטרם הוגשה אליו בקשה להארכת המעצר.

3.

נוכח ההחלטה על מחיקת הערעור בגין העדר זכותו של המבקש לערער, הגיש המבקש לבית משפט זה את בקשת רשות הערעור שלפניי. במסגרת בקשה זו מתבקשת רשות להשיג על החלטתו של בית הדין הצבאי לערעורים, לפיה, כאמור, אין בסמכותו לדון בבקשת עצור לשחרורו ממעצר טרם הגשת בקשה להארכת מעצרו. בבקשתו טוען המבקש, כי אמנם הערעור שהגיש לבית משפט זה נמחק מן הטעם שאין עומדת לו זכות להשיג על החלטות בית הדין הצבאי, אולם, לשיטתו, יש באפשרותו להשיג עליהן בהליך של ערעור ברשות . לפיכך, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר לפי האמור בה הוגשה בהתאם לסעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי. המשיבה טענה בתגובתה לבקשה, כי לפי סעיף 440ט אין ניתן לבקש רשות ערעור על החלטת מעצר של בית הדין הצבאי. לטענתה, הסעיף מאפשר לבקש רשות ערעור על פסקי דינו של בית הדין הצבאי לערעורים בלבד, ולא על החלטותיו.

4.

דין הבקשה להידחות. בפני בית משפט זה התעוררה כבר בעבר שאלת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת מעצר שניתנה בבית הדין הצבאי לערעורים. לאחרונה הוכרעה השאלה האמורה בהחלטתי ברע"פ 10622/07 סמורגנסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.1.2008). כפי שהבהרתי בעניין סמורגנסקי , עמדתי שלי היא כי אין ניתן לבקש רשות ערעור על החלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים. ניתן לבקש רשות ערעור על פסקי דינו בלבד, לרבות, כמובן, על החלטות אשר החוק קובע שדינן כדין פסק דין. כך מחייבת מהותו של חוק השיפוט הצבאי, וכך מחייבת לשונו החד-משמעית של סעיף 440ט לחוק. וזו לשונו של הסעיף:

" ערעור לבית המשפט העליון

440ט. (א) פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים, שניתן בערעור על פסק דין של בית דין צבאי, ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, אם נתקבלה רשות לכך בפסק הדין, או מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת משנהו". (ההדגשה הוספה – ד' ב').

מכאן שרשות ערעור עשויה להינתן בבקשה לערער על פסקי דינו של בית הדין הצבאי בלבד, ולא בבקשה לערער על החלטותיו .

בענייננו, הבקשה היא לערער על החלטה – ולא על פסק דין – של בית הדין הצבאי לערעורים. משכך, אין בסיס לבקש רשות לערער עליה לפי סעיף 440ט לחוק. ההחלטה נשוא הבקשה אף אינה נופלת לגדרן של ההחלטות הניתנות לערעור כאילו היו פסק דין. המחוקק התייחס במפורש להחלטות אלה בסעיף 415א לחוק השיפוט הצבאי. וזו לשונו:

" דין החלטה הניתנת לערעור

415א. כל החלטה הניתנת לערעור לפי חוק זה דינה לעניין פרק זה כדין פסק דין; והוא כשאין הוראה אחרת." (ההדגשות הוספו – ד' ב')

ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור איננה החלטה "הניתנת לערעור", שכן אין זכות לערער עליה, כפי שהבהיר בהרחבה השופט פוגלמן בהחלטה בערעורו של המבקש מיום 3.12.2007. כן אין ההחלטה נשוא הבקשה נופלת לגדרן של ההחלטות המפורטות בסעיף 415 לחוק, אשר לגביהן קבע המחוקק במפורש, כי דינן כדין פסק דין לעניין הפרק החמישי לחוק, שבו כלול אף סעיף 440ט לחוק. נמצא, אפוא, כי המבקש לא נקט בהליך המתאים להעלאת טענותיו (גם לעניין זה ראו החלטתי בעניין סמורגנסקי ).

אשר על כן, הבקשה נדחית.