רע"פ 10622/07 דניס סמורגנסקי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערער על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים מיום 6.12.2007 בתיק ב"ש 104/07, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש לשינוי בתנאי מעצר הבית החלקי שבו הוא נתון עד להכרעה בערעורו.

1.המבקש הורשע בבית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל בעבירה של העדר מן השירות שלא ברשות, לאחר שנעדר מיחידתו למשך תקופה של למעלה משש שנים, שהסתיימה במעצרו. בתקופה שבה התנהלו ההליכים נגדו, שוחרר המבקש למעצר בית חלקי בתנאים מגבילים. בית הדין הצבאי המחוזי התיר למבקש לצאת מביתו מדי יום בשעות העבודה בלבד. ביום 16.8.2007 גזר בית הדין המחוזי על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, שמהם ירוצו חודשיים בכליאה ממשית וארבעה חודשים בדרך של עבודה צבאית. כמו כן, נגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי. המבקש הגיש ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים. עם הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בהחלטתו מיום 5.9.2007 קבע בית הדין הצבאי לערעורים (השופט ד' פיילס ), כי ריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור. עם זאת, נקבע, כי תנאי מעצר הבית שהטיל בית הדין המחוזי על המערער כתנאי לשחרורו ממעצר, יעמדו בתוקפם עד למתן פסק הדין בערעור. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה, ובה ביקש כי בית הדין יורה על ביטול מעצר הבית, ויסתפק בהגבלתו בתנאים האחרים שהושתו עליו – הפקדת דרכונו, הפקת סכום כסף וערבות של צד שלישי. בהחלטתו מיום 6.12.2007 דחה בית הדין הצבאי לערעורים את בקשתו של המבקש לשינוי התנאים בתקופת עיכוב ביצוע העונש, וקבע כי המבקש ימשיך לשהות בתנאי מעצר בית חלקי. עם זאת, נקבע, כי המבקש יוכל לפנות לבית הדין במקרים קונקרטיים ולבקש שינוי זמני של התנאים, וכי כל בקשה כזו תישקל לגופה.

2.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש טוען, כי ההחלטה נשוא הבקשה פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויותיו. המבקש נתון בתנאי מעצר הבית האמורים מיום 15.3.2007 ועד היום. לטענתו, אף על פי שכבר הורשע בבית הדין המחוזי ונגזר דינו, אין כל עילה להטלת התנאים המגבילים שהושתו עליו עד להכרעה בערעורו. בא-כוחו של המבקש סבור, כי הדרך הדיונית הנאותה לבירור טענות אלה היא ערעור ברשות לבית משפט זה. לפיכך, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר לפי האמור בה, הוגשה לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי ). וזו לשונו של הסעיף:

" ערעור לבית המשפט העליון

440ט. (א) פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים, שניתן בערעור על פסק דין של בית דין צבאי, ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, אם נתקבלה רשות לכך בפסק הדין, או מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת משנהו". (ההדגשה הוספה – ד' ב').

לשונו המפורשת של הסעיף מדברת ברשות לערער לבית משפט זה על פסקי דין של בית הדין הצבאי לערעורים. חרף זאת, טוען בא-כוחו של המבקש, כי הסמכות המעוגנת בסעיף כוללת בחובה גם את הסמכות ליתן רשות לערער על החלטות – ולא רק על פסקי דין – של בית הדין הצבאי לערעורים. לביסוס טענתו מדגיש בא-כוח המבקש, כי האפשרות להשיג על החלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים במסגרתו של ערעור ברשות לבית משפט זה לא נשללה בפסיקה, וכי שאלת קיומה של אפשרות כזו טעונה הכרעה בענייננו.

בא-כוח המבקש הוסיף בגדרה של הבקשה שלפניי גם טענה חוקתית. עניינה של הטענה ביחס בין שני סעיפי חוק. הסעיף הראשון הינו סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שזו לשונו:

" ערר על החלטת בית המשפט

53 . (א) עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר... בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון , שידון בערר בשופט יחיד." (ההדגשה הוספה - ד' ב')

הסעיף השני הינו סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, שמכוחו נשללת תחולתו של סעיף 53 לחוק המעצרים בהליכים המתנהלים בפני בית הדין הצבאי לערעורים. וזו לשון הסעיף:

" סייג לתחולת חוק סדר הדין הפלילי

243ג. על אף האמור בסעיף 1(ג) בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, יחול החוק האמור על הליכי מעצר לפי חוק זה, רק מקום שחוק זה הפנה אליו."

חוק השיפוט הצבאי אינו מפנה לסעיף 53 לחוק המעצרים. לפיכך, האפשרות לערור לבית משפט זה על החלטת מעצר אינה עומדת לעצורים בהליכים בפני בית הדין הצבאי. בא-כוח המבקש אינו חולק על כך. טענתו מתייחסת לחוקתיותו של סעיף 243ג. לפי הטענה, באמצעות סעיף זה יצר המחוקק הפליה פסולה בין העצורים לפי החלטת בית המשפט המחוזי, שבפניהם פתוחה האפשרות לערור לבית משפט זה, לבין העצורים לפי החלטת בית הדין הצבאי לערעורים, שבפניהם חסומה האפשרות האמורה. לפיכך, סבור בא-כוח המבקש, כי סעיף 243ג אינו חוקתי, ויש להכריז על בטלותו.

3.דין הבקשה להידחות. בפני בית משפט זה התעוררה כבר בעבר שאלת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי על החלטת מעצר שניתנה בבית הדין הצבאי לערעורים. בבש"פ 3513/95 שרגאי נ' התובע

הצבאי , פ"ד נא(2) 686 (1997), נמנע בית המשפט מלדון בשאלה האמורה, והותירה בצריך עיון. בשורה של החלטות מאוחרות יותר בעניין זה קבעו שופטי בית משפט זה, כי אין זכות לערער בפני בית משפט זה על החלטת מעצר של בית הדין הצבאי לערעורים. אולם שאלת קיומה של רשות לערער על החלטות מעצר נותרה בצריך עיון (ראו לאחרונה: בש"פ 6313/07 יקימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.12.2007); וכן ראו: בש"פ 3545/01 אבו בכר נ' התובע הצבאי (לא פורסם, 6.5.2001); בש"פ 2215/06 בועז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2006) (להלן: עניין בועז )). עם זאת, עולה מן ההחלטות, כי נטייתם של שופטי בית משפט זה היתה, כי אין קיימת רשות ערעור על החלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים. מכל מקום, עמדתי שלי היא כי אין ניתן לבקש רשות ערעור על החלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים. כך מורה לשונו המפורשת של החוק וכך מחייבת מהותו. סעיף 440ט(א) לחוק השיפוט הצבאי קובע, כי

פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, אם נתקבלה רשות לכך. לשונו של המחוקק חד משמעית היא. רשות ערעור עשויה להינתן בבקשה לערער על פסקי דינו של בית הדין הצבאי בלבד, ולא בבקשה לערער על החלטותיו . אכן, במקומות ובהקשרים שונים נכללות גם החלטות בגדרי ההגדרה של "פסק דין". אולם ברי כי בענייננו אין ניתן לכלול החלטת מעצר – או החלטה בדבר חלופת מעצר – בגדריה של התיבה "פסק דין" שבסעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי. הטעמים המרכזיים לכך הם שניים. ראשית , החוק אמנם אינו מגדיר את המונח "פסק דין", אולם, מקובל בפסיקתנו לפרש את המונח "פסק דין" – גם בפרשנותו המרחיבה ביותר – ככולל פסקי דין או החלטות המסיימות את הדיון באותה ערכאה (ראו רע"פ 1509/91 כדורי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 652 (1991)). ראוי להחיל מבחן זה גם בענייננו, כפי שמתבקש מהקשרו של סעיף 440ט. הסעיף האמור מצוי בפרק החמישי לחוק, שעניינו ערעור. שלב הערעור נפתח בפניו של הנאשם רק משהסתיים ונחתם ההליך הקודם. לפי מבחן זה, אין ספק שהחלטת מעצר אינה יכולה להיכלל בגדרו של המונח "פסק דין", שכן אינה חותמת את ההליך. שנית , בפרק החמישי לחוק השיפוט הצבאי, שבו, כאמור, מצוי סעיף 440ט, התייחס המחוקק מפורשות להחלטות שדינן כדין "פסק דין". סעיף 415א לחוק השיפוט הצבאי קובע כך:

" דין החלטה הניתנת לערעור

415א. כל החלטה הניתנת לערעור לפי חוק זה דינה לעניין פרק זה

כדין פסק דין; והוא כשאין הוראה אחרת." (ההדגשות הוספו – ד' ב')

כבר נקבע בפסיקתנו, כי החלטה בעניין מעצר – או חלופת מעצר – שניתנה על ידי בית דין צבאי אינה החלטה "הניתנת לערעור", כי אין זכות לערער עליה. נמצא, אפוא, כי המחוקק אמנם נמנע מהגדרת "פסק דין", אך נתן דעתו המפורשת באשר להחלטות הנכללות בגדרה של התיבה "פסק דין" באותו הפרק של חוק השיפוט הצבאי. מכאן, שהמחוקק יצר הסדר שלילי ביחס להחלטות מעצר שניתנו בפני בית הדין הצבאי, ובכך קבע כי אין ניתן לערער עליהן – לא בזכות ולא ברשות. משכך, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

אשר לטענתו של בא-כוח המבקש בדבר חוקתיות סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, הרי שבקשת רשות ערעור איננה המסגרת המתאימה לטענה זו. זאת ועוד, כבר הוער בפסיקתנו, כי טענה זו מחייבת זהירות וסייגים, ואין להעלותה כלאחר יד. השלכותיה של טענת בא-כוח המבקש חורגות מעבר לשאלה בדבר רשות ערעור נוספת לבית משפט זה בהחלטות מעצר, שכן ביטול הסעיף יחיל את הוראות חוק המעצרים על כל הליכי המעצר לפי חוק השיפוט הצבאי (ראו עניין בועז , בפסקה 7). מכל מקום, כאמור, אין זה ההליך הראוי להעלאת הטענה, ומשכך, אינני מוצאת להידרש לה.

נמצא, אפוא, כי המבקש לא נקט את ההליך הראוי להעלאת טענותיו. בסעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי קבע המחוקק מפורשות, כי רשות ערעור יכול שתינתן רק בבקשה לערער על פסקי דינו של בית הדין הצבאי ולא בבקשה לערער על החלטותיו. השאלה האם יעמוד למבקש סעד שלא במסגרת סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי אינה טעונה הכרעה בהליך שלפניי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.