בש"פ 6313/07 יבגני יקימוב נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים מיום 17.7.07, בגדרה נדחה ערעור על החלטת בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל מיום 16.7.07, תוך שנקבע כי בית הדין הצבאי אינו מוסמך לדון בבקשת המערער לשחרורו ממעצר.

רקע וטענות הצדדים

1.

המערער נעצר ביום 15.7.07 מכוח פקודת מעצר של קצין שיפוט צבאי, בחשד לעבירה של העדר מן השירות שלא ברשות (וזאת לפי הסמכות שבסעיף 234 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 – להלן: חוק השיפוט הצבאי). המערער פנה לבית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל (להלן: בית הדין הצבאי המחוזי) וביקש להורות על שחרורו ממעצר. הבקשה נדחתה, לאחר שבית הדין הצבאי המחוזי (הנשיא אל"מ א' לוי ) קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בבקשה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים. שופט בית הדין הצבאי לערעורים (אל"מ ד' פיילס ) החליט לדחות את הערעור. נפסק (בדומה לקביעות בית הדין הצבאי המחוזי) כי סמכותו של בית הדין הצבאי קמה רק לאחר שהוגשה לו בקשה להארכת מעצר לפי סעיפים 240 ו-243 לחוק השיפוט הצבאי. כל עוד לא הוגשה בקשה כאמור, אין בית הדין הצבאי מוסמך לבחון את שאלת המעצר. בידי העצור להגיש לפרקליט צבאי ערר על המעצר, כפי שנקבע בפקודות הצבא, ולאחר מכן לפרקליט הצבאי הראשי (בהתאם להוראת סעיף 238 לחוק השיפוט הצבאי), אך אין בידו לפנות לבית הדין הצבאי. מכאן הערעור שלפני, בגדרו משיג המערער על ההחלטות האמורות. המערער טוען כי שגו בית הדין הצבאי המחוזי ובית הדין הצבאי לערעורים, שכן לשיטתו, מוסמך בית הדין הצבאי לדון בבקשת עצור לשחרור ממעצר, גם אם טרם הוגשה לו בקשה להארכת המעצר.

2.

בהחלטה מקדמית מיום 19.7.07 ציינתי כך:

"לפני 'ערעור' על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים, אשר הובא לפני על ידי המזכירות בגדר תיק בש"פ, משל מדובר היה בערר. הדין אינו מקנה זכות ערעור על החלטות בית הדין הצבאי לערעורים לבית משפט זה. ... נוכח האמור יודיע ב"כ 'המערער' אם הוא מבקש למחוק את הערעור".

3.

בהודעה ובקשה שהגיש המערער ביום 17.9.07 – בהמשך להחלטתי מיום 19.7.07 – נטען כי קיימת זכות לפנות לבית משפט זה בהליך של ערר בעניין מעצר לפי חוק השיפוט הצבאי (להלן: מעצר צבאי); זאת מכוח הוראת סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים). נטען כי הוראה זו חלה גם על מעצר צבאי, נוכח הוראת סעיף 1(ג) לחוק המעצרים לפיה "הוראות חוק זה יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות". המערער מודע לקושי שמעוררת עמדתו נוכח הוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי לפיה "על אף האמור בסעיף 1(ג) בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, יחול החוק האמור על הליכי מעצר לפי חוק זה, רק מקום שחוק זה הפנה אליו". לשיטתו (ועל נימוקיו אעמוד בהמשך), אין הוראה זו מונעת פנייה לבית משפט זה בהליך ערר לפי סעיף 53(א) לחוק המעצרים.

4.

לעמדת המשיבה דין הערעור להידחות על הסף בהעדר זכות בחוק לפנות בערר לבית משפט זה. נטען כי זכות ערעור טעונה עיגון בחוק, ומקום בו הדין אינו מקנה זכות ערעור, אין בית המשפט מוסמך להיזקק לערעור. בסוגייה הנדונה קבע המחוקק הליכי מעצר שונים למי שחוק השיפוט הצבאי חל עליו. על הליכים אלה חל חוק השיפוט הצבאי, אשר אינו מעניק זכות ערעור "שני" לבית המשפט העליון. המשיבה מציינת בנוסף, כי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי מאפשר הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסקי דין של בית הדין הצבאי לערעורים, אך לא על החלטות בעניין מעצר צבאי. המשיבה מטעימה, כי זכות הערעור של המערער לא נפגעה, שכן היה לו את יומו לפני בית הדין הצבאי המחוזי ובית הדין הצבאי לערעורים, וההליך שלפני הוא בבחינת ערעור שני. בתגובת המשיבה נטען כי דין הערעור להידחות אף לעיצומו, שכן בדין נקבע כי אין לעצור זכות לפנות לבית דין צבאי לבחינת חוקיות המעצר, בטרם נערכה לבית הדין פנייה להארכת המעצר.

5.

עוד יצוין כי ביום 2.9.07 הגיש המערער בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים נושא ההליך שלפני (רע"פ 7487/07). הליך זה עדיין תלוי ועומד. להשלמת הרקע העובדתי אוסיף, כי כבר בעת הדיון בערעור בבית הדין הצבאי לערעורים התברר כי הוחלט להעמיד את המערער לדין משמעתי, ועוד קודם לשמיעת טיעוני הצדדים לפני, שוחרר המערער ממעצרו והועמד לדין משמעתי.

דיון והכרעה

6.

אין מחלוקת בין הצדדים כי זכות ערעור טעונה עיגון בחוק (והשוו: בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון , פ"ד מב(1) 353, 360 – 362, 379, 380 – 381 (1988); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(1) 732, 735 (1988); בש"פ 997/04 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 241, 244 (2004); רע"א 7665/06 לנציאנו נ' עיריית אריאל (לא פורסם, 11.9.07) פסקה 8). המחלוקת בין הצדדים נסבה על פרשנותן של הוראות חוק המעצרים וחוק השיפוט הצבאי, ועל השאלה אם אלה מקנות זכות ערעור לבית משפט זה על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בעניין מעצר. שאלה זו היא העומדת להכרעתי, ורק אם יימצא כי קיימת זכות ערעור כאמור, יהיה מקום להידרש לנימוקי הערר לגופם.

7.

סעיף 53(א) לחוק המעצרים קובע את הזכות לערור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת הליכי מעצר, כך:

"ערר על החלטת בית המשפט

(א) עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד".

סעיף 1(ג) לחוק המעצרים קובע את היחס שבין הוראות חוק המעצרים לבין הליכי מעצר ועיכוב לפי חוקים אחרים, בזו הלשון:

"מעצר ותחולה

(ג) הוראות חוק זה יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות".

כפי שמציינת המלומדת ד"ר חיה זנדברג "בשני חלקיו של סעיף 1(ג) מעומתים שני עיקרים פרשניים: עקרון 'התחולה הכללית', הקבוע ברישא, והכלל כי 'דין מיוחד דוחה דין כללי', הקבוע בסיפא" (חיה זנדברג פירוש לחוק המעצרים 83 (2001) – להלן: זנדברג ). ניתן לטעון מחד, כי בבחינת הוראת סעיף זה והיא בלבד , יש ליתן בכורה לעקרון "התחולה הכללית" שברישא סעיף 1(ג) לחוק המעצרים, באופן בו תוחל ההוראה שבסעיף 53 לחוק המעצרים, ותוקנה זכות ערר לבית משפט זה בהליכי מעצר צבאי (השוו: זנדברג , בעמ' 86 – 87). מן העבר השני יכולה להישמע הטענה, כי ההסדרים הנוגעים להליכי הערר בחוק השיפוט הצבאי יוצרים "הסדר שלילי" בהתייחס לקיומה של זכות ערר לבית משפט זה, וכפועל יוצא, לא תחול הוראת סעיף 53 לחוק המעצרים על הליכי מעצר צבאי (והשוו בהקשר אחר: עמ"מ 2645/02 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 231, 238 (2002)). יוצא, כי גם בהתעלם מהוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי (עליה אעמוד להלן) אין זה ברור כלל כי פרשנותה של הוראת סעיף 1(ג) לחוק המעצרים תביא להחלתו של ההסדר שבסעיף 53 לחוק המעצרים על הליכי מעצר צבאי. מכל מקום, בענייננו, נוכח הוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, אין צורך להכריע בכך.

8.

סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי קובע כך:

"סייג לתחולת חוק סדר הדין הפלילי

על אף האמור בסעיף 1(ג) בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, יחול החוק האמור על הליכי מעצר לפי חוק זה, רק מקום שחוק זה הפנה אליו".

סעיף 243ג נוסף לחוק השיפוט הצבאי בדרך של תיקון עקיף במסגרת חוק המעצרים .

כעולה מהוראת הסעיף, למרות האמור בסעיף 1(ג) לחוק המעצרים, החוק יחול על הליכי מעצר לפי חוק השיפוט הצבאי רק מקום בו חוק אחרון זה מפנה אליו (השוו: בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון , פ"ד נג(5) 241, 271 – 272 (1999)). חוק השיפוט הצבאי אינו כולל הפנייה למנגנון הערר שבסעיף 53 לחוק המעצרים (אלא בהקשר אחר, עליו אעמוד להלן), ואינו כולל כל הוראה המעניקה זכות ערר לבית משפט זה בהליכי מעצר. נוכח אלה, אין בידי המערער זכות להגשת הערעור שלפני ודינו להימחק. ואכן, במקרה דומה בו הוגש ערר על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בעניין מעצר קבע בית משפט זה – מפי השופטת מ' נאור – כי "על יסוד ההסדר החקיקתי, כפי שהוא, ועל כך לא חלק עוד בא כוח העורר במהלך הדיון – פשוט וברור הוא כי אין לשופט בית משפט זה כדן יחיד סמכות להיזקק לערר" (בש"פ 2215/06 בועז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.06)). עמדה דומה עולה מהחלטות שניתנו במקרים נוספים שבאו לפני בית משפט זה, הגם כי באלה השאלה לא הוכרעה במפורש – ראו: בש"פ 3513/96 שרגאי נ' התובע הצבאי, פרקליטות חיל האוויר , פ"ד נא(2) 686, 688 (1997) – להלן: עניין שרגאי ; בש"פ 3545/01 אבו בכר נ' התובע הצבאי מחוז צפון (לא פורסם, 6.5.01); כן ראו: עודד מודריק "עצמאות וכפיפות – הפסיקה הצבאית במבחן הביקורת של בית המשפט העליון" ספר שמגר מאמרים חלק א 341, 382 (תשס"ג)).

9.

להשלמת התמונה אוסיף, כי בחוק השיפוט הצבאי נכללת – בהקשר אחר – הפנייה להוראת סעיף 53 לחוק המעצרים. סעיף 243א לחוק השיפוט הצבאי קובע כך:

" שחרור בערבות

(א) מי שהוסמך להאריך מעצר בהתאם לסעיף 240 או ליתן פקודת מעצר לפי סעיף 243 על מי שחוק זה חל עליו לפי סעיפים 6, 7, 8(2), 8(3) או 11 רשאי לצוות על שחרור בערבות.

(ב) על שחרור בערבות לפי סעיף זה יחולו סעיפים 41 ו-44 עד 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה — מעצרים), תשנ"ו–1996, אולם הסמכויות המסורות לפי הסעיפים האמורים לבית המשפט שלערעור ולבית המשפט העליון יהיו, לענין סעיף זה, בידי שופט צבאי-משפטאי של בית דין צבאי מחוזי, של בית דין צבאי מיוחד ושל בית הדין הצבאי לערעורים".

הוראת הפנייה זו אינה יכולה לסייע בידי המערער, ולו משום שכאמור בה, הסמכויות המוקנות לבית משפט זה לפי סעיף 53 לחוק המעצרים יהיו בידי בית הדין הצבאי לערעורים. יוצא, כי גם אם היה מבקש המערער להיתלות בהוראה זו, לא היה בה כדי לאפשר הגשת ערעור לבית משפט זה, אלא לכל היותר לבית הדין הצבאי לערעורים.

10.

בא-כוחו המלומד של המערער הציג מספר טיעונים המבקשים להתגבר על הוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, אך כמבואר להלן, אין באלה לסייע לו.

ראשית טוען בא-כוח המערער, כי תחולתו של חוק המעצרים היא הכלל, בעוד אי התחולה שלו היא חריג. דא עקא, שלא הוסבר כיצד אמירה זו יכולה להתגבר על ההוראה שבסעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי. משכך, לא מצאתי כי יש בטענה – שאינה אלא ביטוי לעקרון התחולה הכללית שברישא סעיף 1(ג) לחוק המעצרים – כדי לסייע לו.

ממשיך בא-כוח המערער וטוען כי ניתן לסייג את הוראת התחולה הכללית שבסעיף 1(ג) לחוק המעצרים רק באמצעות חוק אחר (וזאת

נוכח האמור בסיפא סעיף 1(ג) לחוק המעצרים – "... אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות"). להשקפתו, מכיוון שהורתו של סעיף 243ג בחוק המעצרים עצמו (כתיקון עקיף לחוק השיפוט הצבאי) אין הוא בבחינת "חוק אחר" כאמור. טענה זו אין בידי לקבל. אמנם, סעיף 243ג לחוק המעצרים הוסף לחוק השיפוט הצבאי כתיקון עקיף במסגרת חוק המעצרים, אך מבחינת מהותו הוא חלק מחוק השיפוט הצבאי. זאת ועוד. ככל הנוגע לבחינת ההיסטוריה החקיקתית (כמרכיב באיתור התכלית הסובייקטיבית של דבר החקיקה), נראה כי נתון זה תומך דווקא בעמדת המשיבה ולא בעמדת המערער. הוספתו של סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי עם חקיקת חוק המעצרים, מלמדת על כוונת המחוקק לסייג בהליכי מעצר צבאי את הוראת התחולה הכללית שבסעיף 1(ג) לחוק המעצרים. לשון אחר – בה בעת שהמחוקק קבע את הוראת התחולה הכללית שבסעיף 1(ג) לחוק המעצרים, הוא סבר כי יש מקום "לנטרל" את השלכותיה על הליכי מעצר צבאי, וזאת עשה על דרך הוספתה של הוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי (השוו: עמנואל גרוס "היבטים חוקתיים של דיני המעצר בצבא" משפט וממשל ה 437, 455 – 456 (תש"ס)). נוסף לאלה, וכפי שמציינת המשיבה, קבלת גישת המערער בעניין זה תביא לכך כי הוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי תהא נעדרת נפקות מעשית, וגם משום כך לא ניתן לאמצה (השוו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 595 (1993)).

טענה נוספת שבפי המערער נוגעת לפרשנות המונח "הליכי מעצר לפי חוק זה" שבהוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, ולהיקף התפרשות הוראת הסעיף כפועל יוצא. לשיטת המערער, ישנם שני מסלולים להחלת הוראות חוק המעצרים על הליכי מעצר צבאי. האחד, מתייחס לעניינים הנמצאים ב"ליבה" של סמכות המעצר. עניינים אלה הם בבחינת "הליכי מעצר" כאמור בסעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, ובהתייחס אליהם חל ההסדר שבסעיף זה, לפיו הוראות חוק המעצרים לא יחולו, אלא מקום בו חוק השיפוט הצבאי מפנה אליו. מסלול נוסף מתייחס לעניינים הנמצאים ב"פריפריה" של סמכות המעצר, או לעניינים שאינם מוסדרים לפי חוק השיפוט הצבאי (ובכללם ההליך שלפני – ערר לבית משפט זה על החלטה בעניין מעצר – הסדר הקבוע בסעיף 53 לחוק המעצרים). עניינים שכאלה אינם בבחינת "הליכי מעצר לפי חוק זה" כאמור בסעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי – הם נתפסים ברשתה של הוראת התחולה הכללית שבסעיף 1(ג) לחוק המעצרים, אך אינם נתפסים ברשתה של ההוראה המסייגת שבסעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי. משכך, חל לגביהם ההסדר הכללי שבסעיף 1(ג) לחוק המעצרים – והוא בלבד. אין בידי לקבל טיעון זה של המערער. סעיף 1(ג) לחוק המעצרים קובע כי הוראות חוק המעצרים יחולו "על מעצר ... לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו הוראות אחרות". סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי קובע – כאמור – כי למרות הוראת סעיף 1(ג) לחוק המעצרים, הוראות חוק המעצרים יחולו "על הליכי מעצר לפי חוק זה [חוק השיפוט הצבאי], רק מקום שחוק זה הפנה אליו". לטעמי, שיקולים של הרמוניה חקיקתית מחייבים לפרש את גדר התפרשות המונח "הליכי מעצר" שבחוק השיפוט הצבאי באופן החופף לגדר התפרשות המונח "על מעצר ... לפי כל חוק" שבהוראת סעיף 1(ג) לחוק המעצרים (וראו לעניין פרשנות הוראת סעיף 1(ג) לחוק המעצרים: בש"פ 8523/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 18.10.07) פסקה 4); ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(3) 734, 747 (2003); בש"פ 5720/01 עבדאללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.01)). לשון אחר – היקף העניינים הנתפסים בהוראת התחולה הכללית שבסעיף 1(ג) לחוק המעצרים, זהה להיקף העניינים הנתפסים בהוראה המסייגת שבסעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי. אין בנמצא שני מסלולים להחלת ההסדרים שבחוק המעצרים על מעצר צבאי, אלא מסלול אחד בלבד – זה הקבוע בסעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, המחייב הפנייה להוראות חוק המעצרים. בהקשר הנוכחי, תוצאת הדברים היא כי יש לפרש את המונח "הליכי מעצר" שבסעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי ככולל גם הליכי ביקורת שיפוטית על החלטת המעצר, ומשכך, כמבואר לעיל, בהעדר הפנייה להסדר שבסעיף 53 לחוק המעצרים, אין ההסדר חל בהליכי מעצר צבאי. פרשנות שכזו עולה בקנה אחד עם לשונו של הסעיף ואף מתחייבת ממנו. היא תואמת את תכליתה הסובייקטיבית של ההוראה, עליה עמדנו. היא גם תואמת את תכליתו של חוק השיפוט הצבאי, להוות קודקס מקיף ונפרד, כפי שנפסק:

"תשובה לשאלה ... אינה יכולה להתעלם מהראייה הכוללת של חוק השיפוט הצבאי כחוק היוצר מערכת שיפוט נפרדת מהמערכת האזרחית. מערכת שיפוט זו מותאמת לצורכי הצבא ומביאה בגדרה את אופיו של השירות הצבאי, התנאים שבהם מתקיים ההליך הפלילי בצבא, קיומן של עבירות פליליות המיוחדות למי שחוק השיפוט הצבאי חל עליו וכן סדרי דין המותאמים לצורכיה ... חוק השיפוט הצבאי, שהוחק שנים רבות לפני חוק סדר הדין הפלילי, הקיף אפוא – נוסף על עניינים מהותיים – את סדרי הדין בכל הנוגע לחקירה, להעמדה לדין ולניהול הליכים בבתי-דין צבאיים, והוא נועד לשמש חוק שלם וכולל לעניין זה ... בקובעו מערכת שיפוט צבאית נפרדת מן המערכת האזרחית, נתן המחוקק ביטוי להשקפה הנהוגה בשיטות משפט רבות, שבהן מתקיימת, במקביל למערכת האזרחית, מערכת שיפוט נפרדת, המצויה במסגרת הצבא ומביאה בחשבון את צרכיו המיוחדים של הצבא. לחקיקה מיוחדת זו שורשים עמוקים בשיטות המשפט מימים ימימה" (בג"צ 4723/96 עטייה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נא(3) 714, 728 – 729 (1997) – להלן: עניין עטייה ; כן ראו עודד מודריק

שפיטה צבאית 48 (1993)).

ער אני לכך כי בצד התכליות האמורות ניצבת גם התכלית של שמירה על זכויות היסוד, שהיא מהתכליות הכלליות שהחוק נועד להגשימן (בג"צ 524/88

פרי העמק – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פ"ד מה(4) 529, 561)) . אין צריך לומר כי החירות ממעצר היא מזכויות היסוד המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החירות ממעצר מוענקת לכל אדם, וכפי שנפסק "אין מחלוקת כי זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד הן גם זכויותיו של החייל" (עניין שרגאי , בעמ' 688). עם זאת, אין בכוחו של עקרון פרשני זה לאפשר את החלתו של ההסדר שבסעיף 53 לחוק המעצרים על הליכים המתנהלים לפי חוק השיפוט הצבאי, נוכח נוסחו ותכליתו של ההסדר החוקי הקיים בסעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי (ומבלי שאדרש לשאלה האם בהעדרה של זכות ערר שני לבית המשפט העליון יש פגיעה בזכויות יסוד המוקנות לחיילים). בהקשר דומה נאמרו הדברים הבאים:

"כתוצאה מחקיקת חוק סדר הדין הפלילי על תיקוניו, כתוצאה מהתפתחויות נוספות שמקורן בצרכים שהכתיבה המציאות ובמיוחד כתוצאה מהתפתחות הגישה הערכית שהקנתה מעמד מיוחד לזכויותיו הדיוניות של נאשם במשפט פלילי על רקע מעמדן של זכויות היסוד, ניכרת מגמה של קליטת הוראות הנוגעות לסדרי דין, למעצרים ולזכויות נאשמים מהדין הנוהג במערכת האזרחית למסגרת הצבאית. מגמה זו ראויה היא, ויש בה כדי להתאים את השיפוט הצבאי לערכים אשר כבר מצאו ביטוי בהוראות סדר הדין כפי שהוחלו במערכת המשפט האזרחית. ... אולם, מסעיפים אלה אין ללמוד כי גם בהיעדר הוראה מפורשת יש לקלוט הוראות כאמור" (עניין עטייה , בעמ' 739).

העותר הפנה בטיעונו לפסק דינו של הנשיא א' ברק בעניין עטייה .

באותו מקרה נדונה שאלת סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים המתנהלים בבית דין צבאי. במוקד המחלוקת שם עמדה הוראת סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), לפיה "סדר הדין הפלילי יהיה לפי חוק זה, זולת אם נקבע בחוק אחר או על פיו סדר דין שונה לענין הנדון". הנשיא א' ברק , בדעת מיעוט, קבע, בהסתמך על פרשנותו להוראת הסעיף האמורה, כי יש להכיר בסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים שנפתחו על ידי תובע צבאי בפני בית דין צבאי. בדברים אלה אין כדי לסייע למערער, שכן, להבדיל מהמקרה שלפנינו, בחוק השיפוט הצבאי אין הוראה המסייגת את תחולת הוראות חוק סדר הדין הפלילי, כדוגמת הוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, אשר על פרשנותה עמדתי לעיל.

11.

סוף דבר – אין הדין מקנה זכות ערר (או זכות ערעור) על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בעניין מעצר. משכך, דין הערעור שלפני להימחק. אדגיש, כי החלטתי זו נסבה על הזכות להגיש ערר על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים לבית משפט זה, על רקע התשתית הסטטוטורית הקיימת, ועל כך בלבד. אין אני מחווה דעה בדבר האפשרות להשיג על החלטות בית הדין הצבאי בהליך שונה (וכאמור, תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור מטעם המערער על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים). נוכח התוצאה אליה הגעתי, לפיה דין הערעור להימחק, איני מחווה דעה לגוף השאלה אשר הוצגה לבית הדין הצבאי – אם ניתן להשיג לפניו על החלטה בעניין מעצר, בטרם נערכה אליו פנייה להארכתו.

סוף דבר – אני מורה על מחיקת ההליך.