רע"פ 7491/08 שמחה ניר נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71506/07) מיום 22.6.2008, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (תיק פלילי 3410/06).

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בגין עבירה של התחזות לפי סעיף 97 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין ) ועבירה של ניסיון להתחזות לפי סעיף 97 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי המתואר בכתב האישום המבקש הינו עורך דין במקצועו. ביום 4.8.2003 הושעה המבקש מחברות בלשכת עורכי הדין למשך שלוש שנים. יצוין, כי חלק נכבד מטענות המבקש נוגעות להשעיה זו ואדרש אליהן בהמשך. מכל מקום, כתב האישום ממשיך ומתאר כיצד במועדים שונים, הראשון שבהם מיום 9.9.2003, ייצג המבקש אנשים שונים בפני בתי המשפט ואף ניסה לייצג אנשים נוספים אך הדבר נמנע ממנו על ידי המותבים שישבו בדין.

המבקש טען בפני בית משפט השלום טענות רבות אשר רק לעיקרן אתייחס בקצרה ואף זאת רק ככל שהינן רלוונטיות אף להליך שבפני.

טענתו העיקרית הראשונה של המבקש נגעה לעצם הליך השעייתו ולכך שנפל לכאורה פגם בהליכים שמוביל לשיטתו לכך שהשעייתו בטלה מעיקרה ולמעשה לא היה הוא מושעה בעת שביצע את המעשים המיוחסים לו. טענה זו מפורטת כדבעי הן בפסק דינו של בית משפט השלום והן בזה של בית המשפט המחוזי ומכאן שאתייחס אליה אך בקצרה.

נגד המבקש התנהלו הליכים משמעתיים בבית הדין המשמעתי של מחוז תל אביב (בד"מ 172/02) (להלן: בית הדין המחוזי ) וביום 9.1.2003 נגזר דינו, בין השאר, להשעיה מחברות בלשכת עורכי הדין לתקופה של שנתיים. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (בד"א 12,16/03) (להלן: בית הדין הארצי ) אשר ביום 7.4.2003 החליט לדחות את ערעור המבקש ולקבל את ערעור הלשכה כך שהאריך הוא את תקופת ההשעיה שנגזרה על המבקש לתקופה של 3 שנים. אף על פסק דין זה ערערו שני הצדדים לבית משפט זה (על"ע 3954/03). לשכת עורכי הדין חזרה בה מהערעור ואילו ערעור המבקש נדחה לגופו בפסק דין מיום 4.8.2003. בקשה שהגיש המבקש לקיים דיון נוסף בעניינו (דנ"פ 7527/03) נדחתה אף היא ביום 4.9.2003.

טענתו של המבקש נגעה לשלב בו הוגש הערעור על ידי הצדדים על פסק דינו של בית הדין המחוזי. פסק דין זה ניתן ראשית בהקלטה בעל פה על ידי ההרכב שישב בדין ורק מאוחר יותר הוקלד הוא ונחתם לאחר שהוכנסו בו ככל הנראה שינויים מינוריים וסגנוניים. לשיטת המבקש, לאור העובדה שבמועד בו הגישו הצדדים את הערעור על פסק הדין, כל שהיה בידם הינו נוסח לא סופי של פסק הדין אשר טרם נחתם פיזית על ידי השופטים, פסול ערעור זה מעיקרו וכך גם כל ההליכים שנבנו עליו, לרבות החלטותיו של בית משפט זה. משכך, בטלה לשיטתו השעייתו מעיקרה ולא ניתן להרשיעו בעבירות שיוחסו לו. לחילופין נטען כי יש לראות בנסיבות אלו כמצמיחות לו טענה של "טעות במצב הדברים" אשר אף בה יש כדי לזכותו.

טענתו העיקרית השנייה של המבקש נגעה לגופם של האישומים נגדו כפי שנוסחו הם בכתב האישום. נטען כי כתב האישום אינו מעלה טענה עובדתית לפיה המבקש עשה את המעשים "דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק" כנדרש על פי סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין ומשכך אין בו כדי לגבש כל עבירה פלילית אף אם יוכח, ויש לזכות את המבקש.

נוסף לטענות אלו העלה המבקש כאמור טענות מטענות שונות לענין זה שעומדות לו הגנות של "צידוק", "כורח" ו"הגנה מן הצדק" ואף טענות לענין היחס בין סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) 1982 וחוק לשכת עורכי הדין, כך שלטעמו אף עורך דין מושעה חייב ברשות בית המשפט על מנת להשתחרר מייצוג לקוח ומכאן שחייב היה להמשיך בייצוג.

יצוין כי במהלך הדיון בבית משפט השלום הלין המבקש רבות על החלטות דיוניות של בית המשפט ואף ביקש מספר פעמים את פסילת השופטת שישבה בדין (כבוד השופטת ג' רביד ) בקשות אלו כמו גם ערעורי המבקש עליהן נדחו (ראו למשל פסק דינה של חברתי, הנשיאה ד' ביניש בע"פ 5746/07).

ביום 24.5.2007 נתן בית משפט השלום את הכרעת הדין בעניינו של המבקש. בית המשפט ניתח לעומקן את הטענות השונות שהעלה המבקש ודחה אותן לגופן. בענין טענתו כי עצם השעייתו בטלה היא מעיקרה, קבע בית המשפט כי אין הוא כך. זאת, הן בבחינת טענתו גופה ודחיית הטענה כי פסק הדין שהוקלט בדיון לא היה סופי, הן בשל העובדה שטענה זו של המבקש לא הועלתה בשלל ההליכים שנתקיימו בעניינו בבית הדין הארצי ובבית משפט זה, אלא הועלו רק בתקיפה עקיפה במסגרת התיק הפלילי שהוגש נגדו והן בשל תחולת דוקטרינת הבטלות היחסית המובילה לכך שאף אם נפל פגם כאמור בפסק הדין, אין פגם זה מוביל לבטלותו מעיקרו. כן צוין כי אין טענתו זו מתיישבת עם התנהלותו של המבקש וכי אף אם נלך לשיטתו ונקבע כי נפל פגם בהליכי הערעור, נותרת על כנה ההשעיה שהוטלה עליו בבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין למשך שנתיים וכל המעשים המיוחסים לו בוצעו בפרק זמן זה.

לגופו של ענין קבע בית משפט השלום כי מעשי המבקש הוכחו כדבעי וכי מדברים הם בעד עצמם. לאור העובדה כי המבקש הינו עורך דין בהכשרתו, היה חבר לשכת עורכי הדין במשך שנים וניהל משרד עורכי דין עצמאי כשהוא פועל כעורך דין בדרך עיסוקו, נקבע כי אין כל רמז לאפשרות שבמעשים המיוחסים לו פעל בדרך שונה והמבקש לא העלה אף כל טענה כזו.

בנוסף, דחה בית המשפט אף את טענותיו השונות הנוספות של המבקש לענין הגנות שונות שסבר הוא כי עומדות לו.

משכך, קבע בית משפט השלום כי המבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו והרשיע אותו בהן.

ביום 5.7.2008 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום ובו השית הוא על המבקש 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; קנס בסך 40,000 ש"ח או 5 חודשי מאסר תמורתו; וחיוב לחתום על התחייבות בסך 20,000 ש"ח שלא יעבור את העבירות בהן הורשע בתוך 3 שנים.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום (ע"פ 71506/07).

לטיעונים שהעלה המבקש בפני בית משפט השלום ועליהם חזר בערעור, הוסיף הוא אף טענות שונות שנגעו להתנהלות ההליכים בבית משפט השלום, לכך שלטענתו התנכל אליו בית משפט השלום, לא קרא בעיון את הכתבים שהגיש, לא נתן בידו זמן מספיק להגיש סיכומיו ואף החזיר חלק מהסיכומים שהגיש, ולפגמים שונים שנפלו לטענתו בפסק הדין.

יצוין, כי אף במסגרת הליך זה הגיש המבקש בקשה להחלפת המותב ולפסילת חלק מחבריו וכי אף במקרה זה נדחתה הבקשה והערעור שהגיש בגינה (ראו פסק דינה של חברתי, הנשיאה ד' ביניש בע"פ 1017/08).

ביום 22.6.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , כבוד סגן הנשיא ז' המר וכבוד השופטת ת' שפירא ). בית המשפט המחוזי סמך ידו על פסק דינו של בית משפט השלום ואף הרחיב ודן גם הוא לגופן בטענות המבקש. בענין טענת המבקש כי ההשעיה שהושתה עליו בטלה הייתה מעיקרה קבע בית המשפט כי לא נפל כל פגם בהליך השעייתו של המערער וכי למערער עמדה לכל אורך הדרך הזכות והיכולת למצות את הגנתו ולהעלות את טיעוניו השונים, אך הוא לא עשה כן. משכך, ומשנסתיים ההליך עד תומו, בא סוף אף ליכולת המערער לשוב ולתקוף את תוצאותיו. אף לגופו של ענין נקבע כי אין פגם בכך שפסק דינו של בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין הושמע והוקלט ומאוחר יותר תומלל ונחתם אף אם הוכנסו בו תיקוני הגהה או שינויים קלים נוספים שלא שינו מתוכנו. בית המשפט אף סמך ידו על קביעת בית משפט השלום כי גם לו היה משום פגם כלשהו בפסק הדין, אין לאפשר למבקש לתקוף פגם זה על דרך של תקיפה עקיפה, דרך הנגועה בחוסר תום לב מוחלט מצידו.

בענין טענתו של המבקש לגופו של ענין כי לא הוכחו יסודות העבירות בהן הורשע, נקבע כי הרשעתו של המבקש בוססה היטב בחומר הראיות. כן נקבע, כממצא שבעובדה, שהמבקש פעל כשם שפעל בדרך עיסוק וכי הוא לא הביא כל טענה או ראיה המפריכה זאת. יתרה מכך, הובהר כי תכלית האיסור בהפרתו הורשע המבקש אינה רק כלכלית, היינו הגנה על "העוגה" הכלכלית השמורה לעורכי הדין, אלא אף כולל הוא טעם אתי-נורמטיבי של הגנה על כבוד המקצוע, כבוד ההליך וכבוד מוסדות החוק והמשפט. מכאן, שאף לו היה מראה המבקש כי לא קיבל שכר עבור הפעולות שביצע אין בכך כדי להוביל לזיכויו.

בהמשך הדברים, דן בית המשפט המחוזי אף ביתר טענותיו של המבקש לענין היעדר יסוד נפשי מצידו ולענין הגנות שונות שטען להן ודחה את טענותיו אחת לאחת.

אף בענין גזר הדין, נקבע כי לאור חומרת מעשיו של המבקש וריבוי העבירות, כמו גם לאור ההתעלמות שהפגין המבקש מעונש ההשעיה שהוטל עליו, העונש שהושת הינו מתון ונוטה חסד עימו ואין מקום להתערב בו. בענין גובה הקנס נקבע כי לאור ריבוי העבירות לא נפל בו משום פגם ובית משפט השלום לא חרג מתקרת הקנס שמותר היה לו להשית על המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

טרם אדרש לבקשה גופה אפרט מעט את השתלשלות העניינים בפני מאז הגשתה. ביום 1.9.2008 הוגשה הבקשה וצורפה לה בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הקנס שהושת על המבקש. ביום 2.9.2008 החלטתי להיעתר בנסיבות הענין לבקשה לעיכוב ביצוע וביקשתי את תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור בתוך 30 יום. המשיבה ביקשה ארכה להגשת תשובתה וביום 29.9.2008 נעתרתי לבקשה. יצוין כי המבקש התנגד לבקשת ההארכה מטעם המשיבה ואף הגיש תגובה מפורטת בענין. לאחר החלטתי הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה וביום 5.10.2008 נדחתה בקשתו זו. ביום 4.11.2008 הוגשה תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור ויום לאחר מכאן הגיש המבקש בקשה לתיקון הבקשה לרשות ערעור. ביום 6.11.2008 הגיש המבקש בקשה נוספת, הפעם להשיב לתגובת המשיבה או לקיום דיון בעל פה ולמחיקת חלקים מהתגובה. ביום 9.11.2008 דחיתי את הבקשה משסבור אני כי אין טעם בכך וכי נימוקי התשובה מצויים ממילא כבר בגוף בקשתו של המבקש. המשיבה התנגדה מצידה לבקשה לתיקון בקשת רשות הערעור בטענה כי מדובר למעשה בבקשה להשיב לתגובתה, בקשה שנדחתה כבר כאמור.

לאור השתלשלות העניינים החלטתי כי אין עוד מקום להמשיך ולדוש בעניינים אלו ורואה אני להכריע בבקשה לרשות ערעור על פי מכלול החומר המצוי כבר בפני.

בקשת רשות הערעור רצופה טענות רבות של המבקש, חלקן הגדול טענות המופנות כלפי המותב בבית המשפט המחוזי. טענות אלו נכתבו בלשון משתלחת וללא כל ראשית ראיה או ביסוס לנכונותן. מוטב היה לטענות אלה שלא יעלו עלי כתב. אין מקום להתייחס אליהן במסגרת זו. יש להצר על כך שעל אף ההערות והאזהרות החוזרות ונשנות שקיבל המבקש בהזדמנויות שונות בשלל ההליכים שניהל הוא ושנוהלו נגדו בערכאות השונות ואף בבית משפט זה, שב הוא ומעלה טענות חסרות בסיס ומשתמש בשפה שראוי היה להימנע ממנה.

אם ננפה טענות אלו, דומה כי הטענות הנותרות בבקשה הן בעיקרן הטענות שצוינו לעיל לענין תוקף השעייתו של המבקש ולענין הוכחת יסודות העבירות בהן הורשע. נוסף לאלו מעלה המבקש גם טענות בענין התנהלות ההליכים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי ובעיקר לענין פרקי הזמן המוגבלים שניתנו לו להגיש את סיכומיו לטענתו לעומת ההתחשבות בבאי כוח המשיבה. כמו כן מפליג המבקש בטענותיו וטוען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס למעשה לטענותיו, כי דוקטרינת הבטלות היחסית בוטלה בפסיקת בית משפט זה ומכאן ששגו בתי המשפט הקודמים עת הסתמכו עליה, כי הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק אינן עולות בקנה אחד עם הוראות חוק לשכת עורכי הדין ועם הוראות חוק סדר הדין הפלילי וכי מן הראוי להקנות לו הגנה מן הצדק.

עוד טוען המבקש בענין הקנס שהוטל עליו, כי תחשיבי בית משפט השלום אינם הגיוניים וכי גובה הקנס גבוה מהראוי בעניינו.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה, כי הבקשה אינה

מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו של המבקש ואינה עומדת בכל קריטריון המצדיק את מתן רשות הערעור וקיום דיון נוסף בפני ערכאה זו. לגופו של ענין נטען כי הטענות הענייניות אותן מעלה המבקש הועלו זה מכבר אף בפני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אשר דנו בהן לגופן ובהרחבה ולא נפל כל פגם בהכרעותיהם. נטען כי הוכח שהמבקש עשה את הפעולות שיוחסו לו "דרך עיסוק" וכך נקבע פוזיטיבית על ידי בתי המשפט הקודמים ומכל מקום הדבר עולה בבירור אף מטענות המבקש הטוען כי המשיך לייצג לקוחות אותם החל לייצג טרם השעייתו.

אף בענין תקפות השעייתו נטען כי לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית שבסופו של יום פסק הדין שניתן ונחתם בבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין לא היה שונה באופן מהותי מפסק הדין עליו ערערו הצדדים ומכאן שהמבקש לא הראה כי קופח או כי נגרם לו עיוות דין בהתנהלות ההליכים כפי שנוהלו. יתרה מכך, טענותיו אלו של המבקש נידונו לגופן ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע אף כי המבקש לא הקפיד להעלות אותן בהליכים שעסקו בעניינו ואין לו להלין אלא על עצמו. עוד נקבע כי אין להעלות טענות ממין אלו בתקיפה עקיפה כפי שנהג המבקש.

בענין טענותיו של המבקש באשר להתנהלות בית המשפט בעניינו נטען, כי לא הצליח הוא להראות כי נגרם לו משום עיוות דין קונקרטי כלשהו בהליכים וכי נהפוך הוא, כשם שקבע בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום הפגין כלפי המבקש אורך רוח סבלנות וכבוד.

בענין גובה הקנס שהוטל נטען כי אין טענות ממן זה מצדיקות מתן רשות ערעור וכי אף טענה זו נידונה לגופה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה אותה.

עיינתי בבקשה לרשות ערעור על שלל טענותיה ונספחיה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות. עיינתי אף בבקשת המבקש לתיקון הבקשה העיקרית ובבקשתו להשיב לתגובת המשיבה. נחה דעתי כי אין מקום להיעתר לבקשה לרשות ערעור וכי דינה להידחות.

עניינו של המבקש נדון כבר בפני שתי ערכאות שונות. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי נתנו את דעתם על עובדות הפרשה ועל טענותיו השונות של המבקש, ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של ענין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף שלל הטענות שמעלה המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של ענין דין הבקשה להידחות.

טענתו של המבקש כי ההשעיה שהוטלה עליו בטלה מעיקרה אינה מתיישבת לא עם פסקי הדין שניתנו בפרשה עצמה, אף על ידי בית משפט זה, לא עם התנהלותו של המבקש עצמו, ואף לא עם השכל הישר. אין לי הכוונה לשוב ולנתח סוגיה זו אשר נותחה בהרחבה הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי. אסתפק רק באמירה כי מקובלת עלי המסקנה כי אף אם נניח, ואינני סבור כך, שהצדק עם המבקש ונפל פגם בפסק הדין של בית הדין המחוזי עליו הוא ערער, אין בכך כדי להוביל לבטלותה מעיקרה של ההשעיה שהוטלה עליו, וודאי שאין בכך כדי לשלול את ההשעיה שהטיל עליו בית הדין המחוזי עצמו ואשר כל מעשיו של המבקש נעשו בפרק הזמן של השנתיים שנקבע בה.

אף טענתו של המבקש לענין הוכחת יסודות העבירות בהן הואשם והיעדרם של יסודות אלו מכתב האישום שהוגש נגדו נבדקה באופן מדוקדק על ידי בתי המשפט שקדמו לי ואין מקום לפרוס אותה מחדש. אסתפק אף כאן בהערה כי מדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בהן וכי מכל מקום לא נפל כל פגם בקביעות אלו. יתרה מכך, טענה זו אינה מתיישבת עם גישתו של המבקש כי סבר הוא כי לא היה תוקף להשעייתו ומשכך המשיך במסגרת עיסוקו הרגילה.

לא מצאתי ממש גם בטענותיו של המבקש בענין התנהלות ההליכים בבית משפט השלום או המחוזי. נראה על פניו כי בתי המשפט עשו כל מאמץ לאפשר למבקש לטעון טענותיו ואף התייחסו אליו בכבוד ודנו בטענותיו בכובד ראש על אף לשונו המשתלחת. יתרה מכך, המבקש לא הראה כי נגרם לו בפועל

עיוות דין וכי טענה מטענותיו לא נטענה או כי נגרמה פגיעה כלשהי בהגנתו.

לא מצאתי כי יש מקום לדון ביתר טענות המבקש אשר אף הן נותחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וסומך אני ידי על מסקנותיו.

בענין טענות המבקש לענין גובה הקנס אציין כי הלכה היא שטענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש.

לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות.

החלטתי מיום 2.9.2008 לעיכוב ביצוע תשלום הקנס מבוטלת.