רע"פ 771/07 חכמאת מחאמיד נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש ונאשם נוסף הוגש, ביום 8.5.01, לבית-משפט השלום בחדרה כתב אישום (ת.פ. 2210/01), המייחס לו עבירה של בניה ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה ובסטייה מתכנית לפי סעיפים 145, 156(א), 204(א) ו-(ג), 205, 208, 218, 219, 221 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) וסעיפי חלק א' פרקים ד' ו- ה' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לפי הנטען בכתב האישום, במועד הנוגע לאישום, היה המבקש בעליה של חלקה 50 בגוש 20426 בסמוך לאום אל פחם (להלן: החלקה ) והנאשם הנוסף היה השוכר של המקרקעין (להלן: השוכר ). בכתב האישום נטען, כי השניים היו שותפים בחלקה, מחזיקים בחלקה, מי שהוחזקו כבעלים בחלקה, מי שמוטלת עליהם החובה להשיג היתר והאחראים לשימוש בחלקה. במהלך חודש מרץ 2001 או בסמוך לכך, ביצע המבקש ביודעין או ברשלנות, בעצמו או ביחד עם אחרים, יציקת יסודות בטון ובנית קונסטרוקציות ברזל למבנה בגודל 120 מ"ר עם חצר בשטח של 120 מ"ר נוספים (להלן: העבודות ), בניגוד לתכנית ג'-400 המייעדת את הקרקע כקרקע חקלאית.

בבית-משפט השלום, כפר המבקש בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, בעוד השוכר הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 23.2.03 גזר בית-משפט השלום את דינו של השוכר והטיל עליו קנס בשיעור של 15,000 ש"ח; תשלום אגרה בסך 960 ש"ח ומתן התחייבות להימנע מביצוע עבירות דומות. כמו-כן, ניתן צו המחייב את השוכר להרוס את המבנה בתוך 18 חודשים וכן צו האוסר שימוש במבנה, שנכנס לתוקפו באופן מיידי.

בדיון שהתקיים בעניינו של המבקש, ביום 29.6.03, חזר בו המבקש מכפירתו והצהיר על אי התנגדותו להריסת המבנים על-פי הצו ועל כך שלא יתיר שימוש שאינו חקלאי בחלקה. לאור הצהרה זו, הוסכם על תיקון כתב האישום כך שנתבקש צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה.

משלא בוצע צו ההריסה, ביום 6.12.04, כנגד המבקש והשוכר של המבנה הוגש לבית-משפט השלום בחדרה כתב אישום נוסף (ת.פ. 3311/04) בשל אי קיום צו ההריסה וכן בשל שימוש ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה ובסטייה מהיתר.

ביום 21.2.05, בעת שכתב האישום היה תלוי ועומד כנגד המבקש וכחצי שנה לאחר שחלף המועד האחרון לביצוע צו ההריסה, הגיש המבקש לבית-משפט השלום בחדרה בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה.

בית-משפט השלום (כבוד השופטת פ' ארגמן ) קיבל, ביום 4.12.05, את הבקשה והורה על הארכת עיכוב ביצוע צו ההריסה עד ליום 1.9.06.

ביום 9.7.06, לאחר שהמשיבה חזרה בה מפרט האישום הראשון בכתב האישום כנגד המבקש, שעניינו אי קיום צו בית-המשפט, הוכרע דינו של המבקש לגבי פרט האישום השני בכתב האישום, שעניינו עבירת השימוש ללא היתר. בית-משפט השלום (כבוד השופט מ' מסארווה ) זיכה את המבקש מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום בקובעו, כי בהעדר שימוש בפועל במבנה נשוא כתב האישום, אין להרשיעו בעבירה שאין לו כל חלק, למעט היותו בעלים משותף במקרקעין.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא ) קיבל, ביום 14.12.06, את הערעור, ביטל את הכרעת הדין של בית-משפט השלום והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום השני לכתב האישום. כמו-כן, הורה בית-המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית-משפט השלום, כדי לגזור את דינו של המבקש.

יש לציין, כי התיק קבוע בפני בית-משפט השלום בחדרה ליום 26.3.07, לשם העלאת טיעונים לעונש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי בבית-משפט השלום המבקש לא העיד, לא נשמעה גרסתו ולא נשמעו ראיות ההגנה מטעמו, זאת לאחר שבית-משפט השלום התבטא לא אחת במהלך שמיעת ראיות המשיבה, כי ראוי שהמשיבה תחזור בה מכתב האישום כנגד המבקש ותבטל אותו. בא-כוח המבקש מדגיש, כי בית-משפט השלום ציין, בתום פרשת ראיות המשיבה, כי אין צורך בשמיעת ראיות ההגנה ואין צורך שהמבקש יעיד נוכח התוצאה הסופית הברורה שתהא בהכרעת הדין. נוכח עמדתו זו של בית-משפט השלום, טוען בא-כוח המבקש, כי הרשעת המבקש על-ידי בית-המשפט המחוזי מבלי שניתן לו יומו בבית-המשפט ומבלי שניתנה לו ההזדמנות לפרוש בפני בית-משפט השלום את ראיותיו, גרמה למבקש עיוות דין וקיפחה את הגנתו. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי ראוי היה לאפשר למבקש להוכיח, למצער, כי הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה שבוצעה על החלקה שבבעלותו.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, אין הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית חוקתית או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי בקשת רשות הערעור הוגשה טרם זמנה, שכן טרם מוצו ההליכים בערכאות הקודמות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת

חניון חיפה .

כמו-כן, כידוע, אין מקום להביא עניינו של מבקש לבירור בפני בית-משפט זה בטרם שמע בית-משפט כלשהו את מכלול הטענות לגופן ובטרם מוצו ההליכים בערכאות הקודמות. במקרה דנן, בקשת רשות הערעור הוגשה טרם זמנה, שכן הדיון בעניינו של המבקש הוחזר לערכאה הראשונה. בנסיבות אלה, היה על המבקש למצות את ההליכים בפני הערכאות הקודמות בטרם יגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (ראו בעניין זה רע"פ 4814/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2290/98 רמי בקשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5173/90 יפ-אורה בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

בא-כוח המבקש טוען, כאמור, כי למבקש נגרם עיוות דין בכך שלא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני העבירות שיוחסו לו בכתב האישום ובכלל זה לא השמיע הוא את גרסתו ולא העיד עדי הגנה מטעמו לצורך עמידתו בנטל המוטל עליו להוכיח, כי נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק והתקנות בהתאם לסעיף 208(ב)(2) לחוק התכנון והבניה.

אין בידי לקבל טענה זו.

סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה קובע:

"(ב)

נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:

(1)

העבירה נעברה שלא בידיעתו ;

(2)

הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה ". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

קביעת בית-המשפט המחוזי – לפיה סעיף 208 לחוק התכנון והבניה נכלל בהוראות החיקוק שבכתב האישום ולכן המבקש אינו יכול לטעון, כי לא ידע שהוא מואשם בשימוש מכוח סעיף זה – מקובלת עלי. יתרה מכך. במסגרת ההליך הראשון, הצהיר המבקש, כי לא יתיר שימוש לא חקלאי בחלקה ולמרות זאת נעשה שימוש כזה בחלקה. משמע, המבקש התעלם מהצהרתו ולא קיים אותה, הגם שעמדה היא בבסיס ההסדר עם המשיבה למתן צו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה ללא הרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום הראשון. בנסיבות אלה, שוכנעתי, כי המבקש לא נקט בכל האמצעים הנאותים למניעת ביצועה של העבירה.

אף מטעם זה, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.