רע"פ 8407/12 אבי ניסנוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופטים ד' ברלינר -נשיאה,

ג' קרא ו -מ' סוקולוב בעפ"ג 19729-06-12, מיום 5.11.2012. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופט ב' שגיא , ביום 8.5.2012.

רקע והליכים

2.

נגד המבקשים, ושני נאשמים אחרים, הוגש כתב אישום מתוקן המייחס להם עבירה של חבלה או פציעה בנסיבות מחמירות (על-ידי שניים או יותר), לפי סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חבלה או פציעה בנסיבות מחמירות (שימוש בנשק קר), לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין; ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. כמו כן, יוחס למבקש 1 ביצוע עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

3.

כתב האישום המתוקן מתאר את מעורבותם של המבקשים ונאשם נוסף, בשני אירועים שונים. בפתח הדברים צויין, כי המבקשים הם אחים וילדיהם של הנאשם 2 בכתב האישום ושל רימה ניסנוב (להלן: רימה ).

בכתב האישום נטען כי ביום 19.11.2009, בשעות הערב, בסמוך לגינה

המצויה בקרבת מגורי הנאשמים, התפתח ויכוח מילולי בין רימה לבין שלומון רחמינוב (להלן: המתלונן 1 ) וחברו איליה דוידוב (להלן: המתלונן 2 ). בהמשך, הגיעו המבקש 1 והנאשם 2 למקום, כאשר המבקש 1 מצויד באלה. עם הגיעם למקום, ניסה המבקש 1 לחבוט במתלונן 1 באמצעות האלה, אולם פגע באמצעותה בצלעות גופו של המתלונן 2 שניסה להגן עליו. לאחר מכן, דחף הנאשם 2 את המתלונן 1 לאחור באמצעות ידיו וחבט בפניו באמצעות אגרופיו, תוך שהוא גורם לו לאדמומית באפו. בהמשך, איים הנאשם 2 על שני המתלוננים בכך שאמר להם כי לא יבואו יותר למקום, וכן הוסיף ואמר למתלונן 2 כי בגלל מעורבותו הוא " יפוצץ את ביתו ואותו במכות והוא ישלח אליו את בניו ".

עוד נטען, כי ביום 27.11.2009, סמוך לשעה 01:00, ברחוב יקותיאל בתל-אביב, פגשו המתלונן 1 ואחיו יוסף (להלן: המתלונן 3 ), במבקש 2 וברימה. לאחר שהמתלוננים 1 ו-3 פנו לשבת בגינה סמוכה, הגיעו למקום הנאשמים, מלווים בשני אלמונים, כאשר המבקשים מצוידים במקלות. המבקשים תקפו, בצוותא חדא, את המתלוננים 1 ו-3, כאשר המבקש 2 ושני חבריו האלמונים הכו את המתלונן 3 בכל חלקי גופו, וכן בראשו, באמצעות מקל והמבקש 2 אף שרט את המתלונן 3 באזור הצוואר, באמצעות מקל. במקביל, תקפו המבקשים, אף הם, את המתלונן 1 בכך שהמבקש 1 הכה אותו בראשו באמצעות אלה/מקל בייסבול והוא וחבריו המשיכו לחבוט בו בכל חלקי גופו באמצעות מקלות. בסיום התקיפה, אמר הנאשם 2 למתלונן 1 " אתה רוצה עוד לא מספיק לך? ". במקביל, איימו המבקשים על המתלוננים 1 ו-3 בכך שאמרו להם כי אם יפנו למשטרה הם יגיעו לביתם וישרפו להם את האוטו ואת הבית. כתוצאה מהתקיפה המתוארת, איבד המתלונן 1 את הכרתו ונגרמו לו חתך באורך של כ- 10 ס"מ בראשו, נפיחות בברך ימין, חתך בשוק ימין ורגישות בלסת שמאל. למתלונן 3 נגרמו נפיחות בקרקפת, רגישות בצוואר ושריטה באורך של כ- 20 ס"מ מצווארו ועד לאזור בית החזה.

4.

ביום 5.5.2011, הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו את המבקשים בעבירות המיוחסות להם, על יסוד הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון.

5.

ביום 8.5.2012, גזר בית המשפט השלום את דינם של המבקשים. בית המשפט

עמד על חומרת העבירות, אשר בוצעו בצוותא, תוך שימוש במקלות, במהלך שני אירועים אלימים שונים (ביחס למבקש 1 בלבד), ואשר כתוצאה מהם נגרמו למתלוננים חבלות משמעותיות. בית המשפט ציין כי שירות המבחן המליץ להטיל על המבקש 1 עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, ואת המבקש 2 להעמיד למבחן תוך הטלת של"צ. כמו כן, נתן בית המשפט את דעתו לנסיבות לקולא, היינו: כי המבקשים הודו במיוחס להם וקיבלו אחריות על מעשיהם עוד בפתח ההליך; כי המבקשים הם אנשים צעירים ונעדרי עבר פלילי; כי הם נושאים בעול פרנסת המשפחה משהוריהם אינם מצויים בקו הבריאות; כי הם שהו תקופה ממושכת בתנאים מגבילים; וכי נשמעה עדות אופי חיובית בעניינו של המבקש 1. בית המשפט קבע, כי יש לאבחן בין המבקשים, על יסוד העובדה כי המבקש 2 היה מעורב אך ורק באירוע השני המפורט בכתב האישום. לבסוף, הושתו על המבקשים העונשים הבאים:

א.

המבקש 1 – 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; מאסר על תנאי למשך 10 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע, למעט איומים, תוך שלוש שנים; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא עוון, או עבירת איומים, תוך שלוש שנים; קנס בסף 1,500 ₪; פיצוי למתלונן 1 בסך 4,000 ₪; ופיצוי למתלונן 3 בסך 1,500 ₪.

ב.

המבקש 2 – 11 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; מאסר על תנאי למשך 10 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע, למעט איומים, תוך שלוש שנים; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא עוון, או עבירת איומים, תוך שלוש שנים; קנס בסף 1,500 ₪; פיצוי למתלונן 1 בסך 2,500 ₪; ופיצוי למתלונן 3 בסך 1,500 ₪.

6.

המבקשים ערערו על גזר דינם לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטענו כי בית המשפט שלום החמיר איתם, יתר על המידה, בעונש שהוטל עליהם. נטען על-ידי המבקשים, כי בית משפט השלום שגה, עת בחר שלא ליתן משקל בכורה לאינטרס השיקומי בעניינם; כאשר סטה באופן קיצוני מהמלצות שירות המבחן; ושעה שלא נימק מדוע עשה כן. על כן, התבקש בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור, ולהקל בעונשם של המבקשים.

7.

ביום 17.6.2012, עיכב בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את ביצוע רכיבי המאסר בגזר דינם של המבקשים עד להכרעה בערעור.

8.

ביום 5.11.2012, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים, בציינו כי מקובלים עליו נימוקיו של בית משפט השלום. בית המשפט עמד על החומרה המיוחדת של האירוע השני, בו המבקשים חברו יחדיו יחד עם שניים נוספים; כאשר הם מצוידים במקלות, אשר הובאו לצורך תקיפה אלימה; הפעילו אלימות פיזית נגד המתלוננים; ואיימו אליהם במטרה להניאם מלפנות למשטרה. בית המשפט קבע כי העונש שהוטל משקף, הן את אופיים האלים של האירועים והן האבחנה בין המבקשים וחלקם השונה בפרשה.

הבקשה

9.

בבקשת רשות הערעור, אשר הגישו המבקשים, נטען כי בנסיבות המיוחדות של תיק זה, נעשה חוסר צדק ממשי ועונש המאסר בפועל אשר הושת על המבקשים חורג ממדיניות הענישה המקובלת. לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא משהתעלם מהליך השיקום המוצלח שעברו המבקשים; עת לא קבע את עונשם ברוח תיקון 113 לחוק העונשין, הקובע כי בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בהתקיים פוטנציאל שיקומי; ומשלא נימק מדוע נתן משקל בכורה לשיקולי גמול והרתעה. עוד נטען, כי יש להקל בעונשם של המבקשים לנוכח נסיבות חייהם הקשות; העובדה כי הם נעדרי עבר פלילי; העובדה כי נטל פרנסת הבית מוטל על כתפיהם; העובדה כי הם שיתפו פעולה עם שירות המבחן; והעובדה כי המבקשים לקחו אחריות על מעשיהם.

10.

ביום 25.11.2012, החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר אשר הוטל על המבקשים עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. זאת, בראש ובראשונה, לנוכח העובדה כי היא אינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או מגלה מקרה חריג של אי צדק (ראו, לעניין זה, רע"פ 5326/12 סיאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2012); רע"פ 8527/12 ששון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.11.2012)). כך גם, הנני סבור כי טענותיהם של המבקשים בנוגע לחומרת העונש, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, בהעדר סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת (ראו, לעניין זה, רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.05.2012); רע"פ 6092/12 ורסאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.12.2012)).

12.

למעלה מן הדרוש, אציין כי יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין, שכן עניינם של המבקשים נידון בשתי ערכאות, אשר ראו עין בעין, ובצדק קבעו כי אין להקל ראש בחומרת מעשיהם, שעה שהמבקשים תקפו בצוותא מספר מתלוננים; ללא כל התגרות; תוך שימוש בכלי נשק קרים; גרמו למתלוננים לחבלות משמעותיות; ושעה שלאחר מכן אף איימו עליהם, במטרה להניאם מלפנות למשטרה. סבורני, כי העונש שהשיתה הערכאה קמא על המבקשים מבטא כראוי את השיקולים הרלבנטיים ומשקלל בצורה הולמת את חומרתן של נסיבות התקיפה, מבלי להתעלם מהשיקולים לקולא.

13.

עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מלמד כי זה נתן את דעתו לנסיבותיהם המקלות של המבקשים, בקובעו כי

יש בהם "כדי למתן את הענישה ". זאת, תוך שעמד על כך כ י "כאשר בימ"ש גוזר את עונשם של נאשמים צעירים נעדרי עבר פלילי צריך הוא לעשות כן באופן מידתי אשר ישקף את היותו של האירוע חריג בנוף חייהם. כך יש לעשות אף בענייננו ". מכאן, אין לומר כי האינטרס השיקומי בעניינם של המבקשים נעלם מעיני בית המשפט.

לאור האמור, בהעדר הצדקה לדון בעניינם של המבקשים במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, ומשאין לשנות את האיזון שנערך על-ידי בית המשפט בשלב גזירת דינם של המבקשים – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזאת.

המבקשים יתייצבו לריצוי עונשם ביום 6.1.2013, עד השעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.