רע"פ 8650/10 משה דניאל נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ד"ר מודריק) מיום 3.11.10 בתיק 19285-04-10, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (השופט איזקסון) מיום 11.3.10 בת' 033885/07. הפרשה עניינה נהיגה בשכרות.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה, על פי הודאתו, בנהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 ולפי סעיף 169ב לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. על המבקש הושתו קנס בסך 1,600 ₪; פסילה של 358 יום מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו, בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית; פסילה על תנאי לתקופה של 200 יום למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים או שימאן למסור דגימת דם שתן או נשיפה; וקנס מותנה בסך 6,000 ₪.

ג.

כעולה מגזר דינו של בית המשפט לתעבורה, המבקש הודה, כי ביום 31.8.07 נהג בשכרות. צוין, כי בבדיקה שנערכה למבקש באמצעות מכשיר ה"ינשוף" נמצא ריכוז של 450 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. בית המשפט נימק את החלטתו שלא למצות את הדין עם המבקש בהודאתו, המבטאת גם לקיחת אחריות, ובכך שמדובר "בסך הכל באדם חיובי". צוין גם - בלא פירוט - כי יש להביא בחשבון את הפסיקה בירושלים בעניין ערכן הראייתי של בדיקות הנערכות באמצעות מכשיר ה"ינשוף". נציין כי לעת ההיא היתה הכוונה כנראה לת"ת (ירושלים) 11893/07 מדינת ישראל נ' עוזרי (לא פורסם), שלימים ניתנה בו הכרעה שונה בבית המשפט המחוזי (עפ"ת י-ם 25457-04-10 מדינת ישראל נ' עוזרי (לא פורסם, 14.10.10)).

ד.

בית המשפט המחוזי קיבל ביום 3.11.10 את ערעור המשיבה על קולת העונש. צוין, כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן עולות כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות חריגה מעונש המינימום של פסילה למשך שנתיים, אשר קבוע בסעיף 39א לפקודה. בית המשפט ציין, כי אכן יש מקום לשקול לקולה את הודאת הנאשם, אך הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בכך שיושת עונש המינימום או פחות מכך, אך בנסיבות אין הצדקה לגריעת מחצית מעונש המינימום. לפיכך העמיד בית המשפט את עונש הפסילה על שנתיים, והותיר את יתר חלקי גזר הדין על כנם.

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. נטען, בין היתר , כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו, שאין מתקיימות בענייננו של המבקש נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מעונש המינימום. עוד נטען, כי לא היה מקום להחמיר בעונשו של המבקש, אשר הודה במיוחס לו, על אף הקושי הכרוך בהוכחת שכרותו נוכח אמינותו המוטלת בספק של מכשיר ה"ינשוף". נטען גם, כי יש לתמרץ נאשמים להודות ולחסוך בזמן שיפוטי, על-ידי מתן משקל להודאתם בגזר הדין.

הכרעה

ו.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. אין היא מעלה שאלות בעלות חשיבות ציבורית-כללית החורגת מעניינו האינדיבידואלי של המבקש, ומכאן שאין היא עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 2047/09 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אף לגופם של דברים, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי אין בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להפחית מחצית מעונש המינימום שהורה המחוקק להשית על מי שסיכן את הזולת ואת עצמו בנהיגה בשכרות. כבר נקבע כי "החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה" (רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט ג'ובראן), וזאת נוכח הצורך הדחוף בצמצום עבירת הנהיגה בשכרות, שהיתה ל"מכת מדינה" (רע"פ 8649/10 שמעונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) . בעניין שמעונוב נזדמן לי גם

להעיר על הסיכונים הנשקפים מעבירה זו:

"הצורך להגן על הציבור מפני תופעת השכרות שהפכה ל'מכת מדינה', ומעמידה בסיכון לא רק את הנהג אלא גם את סביבתו, מחייב - בין היתר - הרחקת נהגים פורעי חוק מהכביש. פסילת המינימום שקבע המחוקק אמנם יש בה אי נוחות, אך אין היא 'סוף העולם', אלא תקופת זמן שיש בה כדי להוות לקח והרתעה".

ז.

במקרה דנא, אמנם החמיר בית המשפט המחוזי לעומת בית המשפט לתעבורה, אך לא מעבר לעונש המינימום הקבוע בחוק. ממילא הבדלי ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינם מקימים עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (עניין שמעונוב הנזכר; רע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.