רע"פ 9921/09 אדי אדם חדד נ. מדינת ישראל - עיריית תל אביב

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק עפ"א 8149-09, מיום 3.12.2009. בפסק הדין נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו בתיק 12138/08 מיום 28.6.2009, בגדרה אושרה החלטה קודמת של בית המשפט לעניינים מקומיים, להאריך את מועד ביצועו של צו הריסה מנהלי לתוספת קומה למבנה שבבעלות המבקש, ברח' עיר שמש 39 בתל אביב (להלן: המבנה ).

ביום 12.11.2008, הוצא כנגד המבנה צו הריסה מנהלי, מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). ביום 9.12.2008, עוד בטרם הודבק הצו, עתרה המשיבה במעמד צד אחד להארכת מועד 30 הימים המוקצים בחוק התכנון והבניה לביצועו של צו הריסה, כך שניתן יהיה לבצע את הצו מיום 17.1.2009. הנימוק לבקשה היה, כי על פי נהלי המשטרה יש לתאם סיוע משטרתי לביצועם של צווי הריסה, והמשיבה לא תספיק לתאם זאת עד למועד האחרון לביצוע הצו. בו ביום, קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ל' מרגולין-יחידי ) בקשה זו (להלן: החלטת ההארכה ). צו ההריסה הודבק על המבנה בראשית חודש פברואר 2009 ומן הדברים עלה, כי העבודות עדיין לא הסתיימו בשלב זה.

בעקבות הגשת עתירה לביטול הצו, ניתנה ביום 25.5.2009 החלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים, במסגרתה נדחו טענות לקיומם של פגמים המונעים את אכיפת צו ההריסה וניתנה הוראה לבצעו מיד (ב 12138/08). המבקש ערער על החלטה זו (עפ"א 8115/09) ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 8.6.2009 (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק ) הוחזר הדיון לערכאה הדיונית לשם בחינה מחודשת של החלטת ההארכה, בכפוף לזימונם של עדים המעורבים בהגשת הבקשה להארכת מועד.

לאחר שמיעת העדים, מצא בית המשפט לעניינים מקומיים ביום 28.6.2009 בהחלטה מפורטת היטב, כי התקלות שנפלו בהגשת הבקשה להארכת מועד אינם יורדים לשורשו של עניין וכי על פי תורת הבטלות היחסית, אין בהם כדי לפגום בתוקפה של הבקשה. משכך, נותרה החלטת ההארכה בעינה.

המבקש ערער על ההחלטה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.12.2009, נדחה הערעור, תוך אימוץ נימוקי הערכאה הדיונית (עפ"א 8149/09).

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה נטען כי יש לבטל את צו ההריסה, לאור התנהלות המשיבה בהגשת הבקשה להארכת מועד. ראשית, מתבטאים הפגמים בניהול ההליך לטעמם של באי כוח המבקש בכך, שהבקשה להארכת מועד הוגשה בלי ידיעת המבקש, בלא שניתנה לו הזדמנות להגיב עליה וללא תצהיר. שנית, לדבריהם, המניע האמיתי להגשת הבקשה להארכת מועד לא היה הקשיים בתיאום ההריסה עם המשטרה, כי אם העיכובים שנגרמו כתוצאה מרשלנות המשיבה במימוש מיידי של צו ההריסה. שלישית, מוצאים הם טעם לפגם בכך, שהמשיבה לא הודיעה לבית המשפט המחוזי בדיונים שנערכו במסגרת עפ"א 8149/09, על הגשתו של כתב אישום בגין חריגות הבנייה נשוא הצו, כנגד המבקש. לבסוף, טוענים באי כוח המבקש, כי התעקשות המשיבה על הריסת המבנה נובעת ממסע רדיפה אישי, וכי לא היה מקום להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית על נסיבות המקרה דנן.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה, כי הטענות בדבר אופן הגשת הבקשה להארכת מועד ומניעי המשיבה בהגשתה, כבר נדונו בפירוט בערכאות קודמות ואין בסיס להתערב בהחלטות לדחותן. עוד מדגישה היא, כי המשיבה לא הסתירה כל מידע מבית המשפט המחוזי וכי אין ממש גם בטענות להתנכלות למבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, ואף אחת מן הטענות המועלות בבקשה אינה מצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש אציין, כי גם בחינת טענות המבקש לגופן, תביאנו לתוצאה זהה. אין חולק, כי הליך הגשת הבקשה להארכת מועד ביצוע הצו לא היה נקי מכל רבב. בית המשפט לעניינים מקומיים אף ציין בהחלטתו, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר והחלטת ההארכה לא הודבקה על קיר המבנה, על אף שניתנה במעמד צד אחד. כן העיר בית המשפט, כי על אף קיומו של צורך לתאם מראש ביצועו של צו הריסה עם משטרת ישראל, ברי שההצדקה האמיתית להגשת הבקשה להארכת מועד נבעה מתקלה של המשיבה – שמקורה בחוסר הבנה מקצועית של עובד חדש ובעיות במערכת המחשוב – והגם שהיה מדובר בכשל נקודתי, ראוי היה להביאן בפני בית המשפט עם הבקשה.

ואולם הלכה היא זה מכבר, כי פגמים הנופלים בהחלטה מנהלית של רשות אינם מביאים בהכרח לבטלותה וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו, הכל בהתאם לעקרונותיה של דוקטרינת הבטלות היחסית:

"ברור כי לא כל טעות, ואפילו לא כל הפרה מהותית של הדין, גוררות בטלות. יש להבדיל בין עצם הפגם לבין תוצאות הפגם. שיקולים שונים, ובכלל זה שיקולים של צדק אישי ואינטרס ציבורי, עשויים להשפיע על התוצאה ואף למנוע ביטול החלטה פגומה... אם בפסק-דין של בית-משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על-ידי בית-המשפט לכל הנסיבות" (רעפ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד נה(4) 673, 685-684 (2001). ראו גם ע"פ 6143/03 פורטל נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2), 614, 620 (2004); יצחק זמיר הסמכות המנהלית

830 (כרך ב, 1996)).

התקלות שיצאו מידי המשיבה בביצוע הצו והתלוו גם לבקשה להארכת מועד, ראוי שלא יחזרו על עצמן, ואולם לכשעצמן הן אינן מהותיות ואינן יורדות לשורשה של החלטת ההארכה, כפי שפורט בהחלטתו המנומקת של בית המשפט לעניינים מקומיים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השוו למשל רע"פ 9553/04 שבאנה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (לא פורסם, 10.11.2004)). החלטת ההארכה הייתה סבירה גם אם התעכבותה החד פעמית של המשיבה במימוש מהיר של הצו הייתה ידוע לערכאה הדיונית מראש. אכן, טיפול בבקשות להארכות מועד ביצועם של צווי הריסה, מחייבת בחינה זהירה (רע"פ 351/05 איוב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם, 15.3.2005) ואולם, אין להתעלם מכך שהמבקש השלים את עבודות הבנייה חרף ידיעתו כי מדובר במבנה בלתי חוקי, ועבר להתגורר בו לאחר שצו ההריסה הומצא לידיו. בנסיבות אלה, הפגמים שמעלים באי כוח המבקש נסוגים מפני אינטרס סילוקם של מבנים בלתי חוקיים והרתעה יעילה של עבריינים בתחום התכנון והבנייה (ראו רע"פ 7405/04 שוויקי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (לא פורסם, 23.8.2004); רע"פ 4831/09 עבאדי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה – חיפה (לא פורסם, 21.6.2009)). מיותר לציין, כי התשתית העובדתית בתיק שוללת בתכלית את טענות באי כוח המבקש לרדיפה אישית.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

ההחלטה מיום 16.12.09 בענין עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי מבוטלת בזאת.